באותו בוקר התעורר יצחק שוורצמן מוקדם מהרגיל. הוא ישן מעט,
שינה חטופה וחסרת מנוחה אבל הוא לא היה עייף, רק נרגש ומאושר.
מזמן הוא לא חש כל כך חי ושמח, תחושות נפלאות מעין אלו היו
זכורות לו רק מאז אותו ביקור היסטורי מאחורי הבורסה, לפני
שנים רבות. יצחק שוורצמן גר עם אימו,
ברוריה-גומפלוביץ'-שוורצמן, בדירת קרקע זעירה ברחוב עוזיאל
ברמת גן. על אף שהתאלמנה לפני כעשרים שנה מבעלה זיידה
שוורצמן, שמרה אימו של יצחק על שם נעוריה כי היא למדה ציור
ופיסול במתנ"ס המקומי וכולם אמרו לה שלאמניות מוכשרות יש שם
משולש ולמעלה מזה. אבא של יצחק, זיידה שוורצמן נספה באופן טרגי
במפעל התמרוקים בו עבד. הוא מעד ונפל לתוך מיכל ענק מלא בשמפו
נגד קשקשים. חבריו סיפרו שהוא טבע מייד בנוזל הסמיך ולא סבל.
בכל מקרה מאז הפסיקה ברוריה גומפלוביץ'- שוורצמן לחפוף את
שערה, אולי בגלל זה מעולם לא נישאה לגבר אחר וכבר מזמן אבדה
תקוותה לשם מרובע כמו שיש לחברתה לחוג הציור והפיסול, בלהה-
דאמרי- יוספזון- הכהן.
יצחק שוורצמן קם, התלבש בחיפזון, שטף פנים ורץ לבדוק שהבטריות
של מצלמת הווידיאו החדשה שלו מלאות. אימו הכינה לו ארוחת בוקר
במטבח "יצחקלה בוא לאכול, החביתה מתקררת". "אימא, תכניסי לי
אותה לפיתה. אני יאכל כבר בדרך". "בשום אופן לא, אתה לא תאכל
בעמידה, זה יעשה לך אולקוס, אתה יודע שיש לך בעיות גזים".
"בסדר בסדר". יצחק שוורצמן נכנס למטבח בולע חביתה משלוש ביצים
וסלט ירקות עשיר, "תאכל לאט, האירוע מתחיל רק ב10". "אימא,
אמרתי לך לא לשים בצל בסלט, מה אני צריך שהבנות יריחו אותי
מקילומטרים?". "תאכל, תאכל, מתוק שלי, הבצל עושה לך עור יפה,
בוא לאימא, ילד יפה שלי". אימו של יצחק מחבקת אותו מאחור נושקת
לו נשיקות רטובות את לחיו. יצחק שוורצמן היה בנה היחיד והאהוב
של ברוריה-גומפלוביץ'-שוורצמן. הוא היה בחור מכוער למדי,
גמלוני, בעל חטטים ולמרבה הצער גם לא ניחן בשכל רב, אך כדרכן
של אימהות חשבה ברוריה גומפלוביץ שוורצמן שהוא היפה והחכם בבני
ישראל ולא הבינה איך בנה בן ה37 עדיין לא מצא לעצמו אישה והביא
לה נכדים מתוקים.
ואכן למרות יופיו הקורן מעולם לא הייתה ליצחק שוורצמן חברה,
מעולם לא חווה אהבה, אפילו לא נכזבת ואת בתוליו איבד, באותו
אירוע היסטורי, אצל זונה בלה באזור הבורסה.
חברים מעטים היו ליצחק שוורצמן, רובם דומים לו: כעורים,
גמלוניים, בעלי חטטים, בודדים וכולם כולם אחוזיי תשוקה
אובססיבית לשדיי נשים. יצחק שוורצמן אפילו הקים את מועדון "צמד
החתולים" שם שהוא המציא והיה גאה בו במיוחד. המועדון הוקדש כל
כולו לשדיים - רצוי שיהיו תפוחים וזקופים וחובה, ממש חובה
שבעלת השדיים תהיה יהודייה כשרה ילידת הארץ כי יצחק שוורצמן
היה ציוני גאה שתמיד הצביע ליכוד (למרות שבבחירות האחרונות הוא
הצביע "שינוי" כי נמאס כבר מהדתיים האלה והלבוש הצנוע שהם
כופים על חלק מבנות ישראל.)
יעל בר זוהר, מורן אייזנשטיין ואורלי ויינרמן היו (כמובן)
המלכות הבלתי מעורערות של מועדון "צמד החתולים", לכן התרגשות
גדולה אחזה בבית שוורצמן כששמעו ששלוש הבנות תפוחות הדדים
יתכנסו יחדיו באולפן בתל-אביב לצורך הקלטת שיר למען איזה אירוע
צדקה. יצחק שוורצמן ראה בכך הזדמנות פז לפגוש אותן, להנציח את
האירוע במצלמת הוידאו החדשה שלו ולהשוויץ בצילומים בפני חברי
המועדון.
"תחליף חולצה יצחקוש, שים את חולצת הכפתורים החדשה שקניתי לך
אתמול ב"הכל בדולר", בז' יפה לך לעיניים". "אימא אני יאחר
לאירוע". "תחליף חולצה אמרתי, את זאת הכתמת עם החביתה". "כן
אימא". יצחק רץ במהירות להחליף חולצה. "יש לך כסף קטן
לאוטובוס? שמתי לך בשקית סנדוויץ' עם פסטראמה ובקבוק מים, בוא
אלי ילד קטן שלי". אימא מנשקת את יצחק בלחיים, "מי יודע אולי
הבר זוהר הזאת עוד תתחתן איתך ותביא לנו נכדים מתוקים, תשמור
על עצמך מתוק שלי ואל תשב בסוף האוטובוס, החמסניקים האלה תמיד
מתפוצצים שם". "כן אימא , ביי אימא". "אל תחזור מאוחר, שובב
קטן שלי!". יצחק רץ החוצה שקית בידו, מצלמת וידאו על כתפו, כסף
קטן מרשרש בכיסו,לתפוס את קו 61 לתל-אביב.
אין ספק שאם יצחק שוורצמן היה מנציח את הבנות במצלמתו, היה
הופך לחבר של כבוד במועדון "צמד החתולים" והיום הזה היה הופך
למאושר אף יותר מאותו אירוע היסטורי בבורסה. אימו של יצחק
אפילו תכננה בסתר ליבה לחפוף את שיערה לקראת ההקרנה במועדון
ואולי, בעקבות כך, הייתה מוצאת בעל חדש והופכת לאמנית חשובה
בעלת שם מרובע.
אך רצה הגורל ובלילה קודם לכן נקלעו אורלי ויינרמן, יעל בר
זוהר ומורן אייזנשטיין לסכסוך נוראי על שורות הסולו שלהן בשיר.
כל אחת מהן חשה שאין לה מספיק מקום בשיר ועם כל הכבוד למעשה
הצדקה, הן לא יכולות להיות סטטיסטיות באיזה אירוע ללא שכר.
הסוכנים שלהן בטלו את השתתפותן. את כל זה עדיין לא ידע יצחק
שוורצמן שלנו, שלא נהג לקרוא את מדורי הרכילות במקומונים. שמח
וטוב לב התיישב בספסל הקדמי בקו 61, נוגס בסנדוויץ' הפסטראמה
ומחכה בקוצר רוח לפגישתו עם הבנות המרשימות בעולם.
ההודנה הייתה בעיצומה באותה תקופה ושום מחבל מתאבד לא פוצץ
עצמו באוטובוס, יצחק שוורצמן ירד ממנו בתחושת אכזבה קלה כי
בספסל האחורי ישבה בחורה בשלה למדי שאם היה יושב לידה מי יודע
אולי הייתה נשבית בקסמיו. הוא שם פעמיו לאולפן ברחוב קינג-
גורג', מצב רוחו הטוב שב אליו, הוא הפעיל את המצלמה, רואה
בדמיונו את ששת הדדים המפוארים מונצחים בקלוז-אפ מטורף.
הרחבה מול האולפן הייתה שקטה וריקה מאדם, מה שעורר מעט את חששו
של יצחק שוורצמן, הוא התקרב לשומר בכניסה "יש לך כרטיס מועדון
ביי אנד בונוס?". "סליחה???" שאל יצחק שוורצמן בפליאה. "אה...
התבלבלתי, אני חדש בעבודה זאת", ענה השומר במבוכה, "יש לך
נשק?". "נשק? לא לא. תגיד לי אורלי ויעל ומורן כבר פה?". "לא
לא לא. הם לא לבוא. הם סכסוך". "הן לא באות???!". "לא. סכסוך
קשה, קשה. הם לא לבוא. רוצה לשמוע על המבצעים שלנו?"
יצחק שוורצמן כיבה את המצלמה. כשראשו שמוט התרחק מהאולפן.
חברי מועדון "צמד החתולים" בוודאי ילעגו לו עד יום מותו ואימו
תגיב כל כך קשה, הרי יש לה לב חלש.
ברגליים כושלות התקרב יצחק שוורצמן לתחנת האוטובוס. בפנים ישבה
נערה צעירה, שופעת, בעלת מחשוף מפואר. הפעם יצחק לא היסס, הוא
התיישב לידה, הביט בעיניה הירוקות ושאל בביטחון: "את אולי
יודעת איזה קו מגיע לאזור הבורסה?"
ספור שהוגש במסגרת תרגיל בחוג פרוזה למתקדמים שאני משתתף בו
(בית אריאלה בהנחיית דב אלבויים)
הספור צריך להיות בעל עלילה, עם דיאלוג וחייבים להיות מוזכרים
בו אישה, מכונית ושני חתולים.
כ 1200 מילה. |