ראיתי את העולם, ראיתי את הזוועות,
ראיתי חלומות העולים בלהבות,
ראיתי את הצד האפל של אנשים,
הצד המערב הרבה שפיכות דמים.

למלחמה ישנם חוקים השונים מהיומיום,
להרוג או למות, להגיע לגרדום,
אבל בשואה, בשונה מה'רגיל',
זה היה פשוט לרצוח, לא משנה הגיל.

האדם אשר יצר יצירות פאר;
מי דבר כזה מימיו שיער?
שהאומה הגרמנית, בני אדם,
תהפוך בין-לילה לאומה צמאת דם.

אנשים חיו בתנאים מחפירים,
חדר אחד עם עשרות דיירים,
ליום שלם רק פרוסת לחם,
לעבוד ולמות, שכם אל שכם.

העונש היחיד היה למות,
לא היינו אנשים, היינו כמות,
מספרים בדו"ח, לא אנושיים,
מחסנים מלאים חפצים אישיים.

חייל המוציא ילדה להורג,
בעוד שבבית ממול סבא סורג,
כי הסבתא מזמן כבר גוועה ברעב,
ואשת החייל מתלוננת על שרב.

אם הנפרדת מבנה לעד,
שכן לפולני היה מקום רק לאחד;
בעל המנשק אשתו לשלום,
וכעבור חצי שעה, ליבו מפסיק לפעום.

וכל זאת, למה קרה?
העם היהודי כזה עם רע?
האם גורלנו להימחות מהאדמה?
האם אין ליהודי נשמה???

ראיתי את המראות הגרועים בעולם,
את השנאה והאלימות הטמונים באדם,
אך גרוע מכל, אני רואה את הזוועה,
שלמרות הכל, תשוב ותהיה שואה.