סיפור קצר שנכתב בהשראת הספר the oddesy of Gilthanas.

הוא הכיר אותה טוב מכל אדם אחר. הוא הכיר אותה זמן רב. כמה זמן
עבר מאז שעבר לביתו? שנתיים? ביום הראשון לבואו, הוא נתקל בה.
היא הלכה לה לאיטה, לא שמה לב לקורה מסביבה. בוודאי שלא שמה לב
אליו. אבל הוא בהחלט ראה אותה. והוא אהב מה שראה.
היה לה שיער בצבע שחור כהה. עיניה היו שחורות גם הן, שחור
עמוק, כמוהו לא ראה מאודו. כשהביט בהן, ראה תקווה, תמימות
ילדותית כמעט, ושנינות שהראתה כי היא הייתה בת שיחה מעולה.
גופה היה נאה, מעוגל במקומות הנכונים, והיא נעה בחן שנראה
כאילו בכל רגע תצא בריקוד. הוא התאהב בה כמעט מהרגע הראשון.
במשך השנתיים האחרונות הוא היה איתה כמעט כל הזמן. הוא היה
איתה כשהיא התעוררה, והיה איתה כשהלכה לישון. הוא הלך אחריה
כשהלכה ברחובות עירה, מעין שומר, משגיח שלא יאונה לה כל רע,
דואג שאיש לא יעשה לה מאומה.
לא שהיה צורך בכך. כולם הכירו אותה, היא היתה חביבה על כל
תושבי העיר, ואיש מהם לא העלה על דעתו לגרום לה כאב כלשהו.
הוא הכיר אותה טוב מכל אדם אחר. ככה זה, שאתה עוקב אחרי חייו
של אדם כמעט כל הזמן. הוא ידע מי חבריה, הוא הכיר את כל
משפחתה, הוא זכר את סדר יומה.
שמה היה טוני. כך, לפחות הוא חשב שקוראים לה. הם מעולם לא
דיברו. לא פנים אל פנים, לפחות. הוא דיבר אליה מדי יום, אך היא
לא הקשיבה לו. לא שמעה את דבריו.
לא שזה הפריע לו. הוא נהנה לראות אותה, הוא ידע כל מה שצריך
לדעת עליה. אבל הוא רצה לדעת עוד.

אנשי העיר אמרו שהוא מזיק לעצמו. שהיא לא תשים לב אליו, שהיא
לא תוכל לדבר איתו, לעולם. שלעולם הם לא יהיו יחד. אך לא זה לא
היה איכפת. הוא כל כך אהב אותה, שלדעת שהוא חלק מחייה, גם בלא
ידיעתה, מילא אותו אושר חסר גבולות.
הוא ידע שיש אנשים אחרים בעיר שהיו במצב דומה - עוקבים אחרי
אנשים מסוימים, משפחות או חיות בצורה אובססיבית. ככה זה שאתה
גר בעיר הנמצאת בו זמנית בשני מקומות. ככה זה שעירך היא אמיתית
בחלקה, ובחלקה השני - מעין עיר רפאים.

יום אחד, טוני קיבלה מכתב, ולפתע פרצה במעין ריקוד שמח, ורצה
לחדרה. הדבר עורר את סקרנותו, והוא עקב אחריה לחדרה. שם, הוא
ראה אותה אוספת את חפציה ואורזת אותם לתיק. מה כתוב במכתב? חשב
לעצמו.
הוא הלך לשידה, שם ראה את המכתב. הוא קרא אותו - וחש כי עולמו
חרב עליו.
במכתב נכתב כי בני משפחתה של טוני מזמינים אותה לעבור את העיר
ולבוא לגור איתם באחוזה שמחוץ לעיר, מרחק של שעתיים רכיבה. הוא
ידע כי טוני רצתה לעבור לשם. היא ביקשה מהם לעבור לשם, שכן
נקלעה לקשיים כלכליים בעיר, והיא היתה מוכנה לעבוד בתמורה
למגוריה שם.
בלא מילים, באימה הולכת וגואה, הוא התיישב על הכיסא בחדרה של
טוני. מה אעשה כעת? חשב. הבית ביתי, שהיה מלא בחיים כל עוד חיו
כאן טוני ומשפחתה, ישאר ריק. טוני תעזוב אותי, ואני לא אראה
אותה יותר לעולם.
הוא ידע שהוא לא יכול ללכת אחריה, שכן "אנשי הרפאים", כפי
שנקראו בידי התושבים האמיתיים, היו קיימים בתוך העיר בלבד. הוא
ידע שהוא לא יוכל לחיות עם הריקנות שתישאר בליבו עם עזיבתה של
טוני. אך מה הוא יכול לעשות?

הימים הקרובים, הוא עקב אחרי טוני בעצב רב. הוא החליט כי הוא
יבלה כל רגע אפשרי איתה, כי לאחר מכן ישאר לבדו. הוא ידע,
שלעולם לא ימצא עוד אהבה כמו שהיתה לו עם טוני, אהבה אמיתית אך
בלתי מושגת.

בבוקר היום החמישי, נעצרה מחוץ לבית כרכרה. ביאוש הוא ראה כיצד
טוני ומשפחתה מעמיסים את המזוודות, עולים על הכרכרה ורוכבים
לכיוון השער הצפוני של השיר.
הוא הלך אחריהם, לא מבדיל בין אנשים אמיתיים לבין רפאים. כל
שראה היו פניה השמחים של טוני. הוא הלך ליד הכרכרה, עיניו
מלאות דמעות, גרונו מבקש לצרוח את תיסכולו.
הם הגיעו לשער הצפוני. הכרכרה נעצרה, וכך גם הוא. טוני הסתובבה
לאחור, ולרגע נדמה היה לו שהיא מביטה בעיניו, כי היא אומרת לו
שלום. שפתיה נעו, ביטאו את המלה להתראות, והם יצאו מהעיר.
הוא נשאר שם, מביט על העגלה, שלפתע ריצדה ונעלמה. ליבו כאב,
דמעותיו זלגו, וכל רצונו היה להיות איתה.