הדגדוג באפי מתחזק כל הזמן
עוצמתו עולה לשיאים חדשים.
כבר לא יכול לדבר, לא לנשום
והוא עדיין מתעצם בתוכי.
מנסה להתרכז בו, אולי הוא יחלוף,
מסתכל על השמש, אולי היא תעזור,
שם אצבע על האף כמו בסרטים מצוירים,
מעשה את אפי כמו שהורי אומרים.
אך דבר לא עוזר, הדגדוג מתעצם,
ודמעות עולות בעיני מחמת הסבל המתמשך.
ולפתע, כמו רעם ביום בהיר הוא מגיע-
העיטוש הגואל, המשחרר, המזוויע.
מסתכל מסביב, מחפש שירותים,
לקנח האף, לנקות הפנים.
אך אני ברחוב, מרחק רב מביתי,
ואין איש לגאולה שיבוא לעזרתי.