נפגשנו בליל קיץ, ירח מלא,
האוויר היה חמים, הרחוב שקט.
מעט לפני חצות, לפי כללי הטקס
שיקשור את נשמותינו המקושרות ממילא.
"איחרת אחי" אמרתי לשני
וציינתי מובן מאיליו בפניו.
הוא הביט בי, ניצוץ של זעם בעיניו
כאילו ראה דבר נורא בגורלי.
המשכנו בטקס כפי שקבענו.
שלפנו סכינינו, שרוולינו הפשלנו.
זימרנו את מילות הטקס הטמאות
והצבנו הסכינים על הזרועות החשופות.
חתך מהיר- ותחושת כאב נפלאה
דמנו זורם על המגילה.
כעת מקושרים אנו בדם לנצח,
קשר טמא, שיחזיק מעמד לעד לבטח.
הסתובבנו והלכנו איש איש לדרכו,
אל משפחתו, אל בני עמו.
ובנפשי ידעתי כי שעשיתי הוא נפשע,
וקיוויתי שגם שותפי ידע.
כי הקשר בינינו הוא קשר טמא,
אשר לעד יהיה הוא קיים.
ושנאה בין איובים שניתן לרפא
הפכה בזאת מקודשת בדם. |