לא רציתי ללכת לשם אבל ידעתי שאני חייבת, כי אם לא אלך עכשיו
אח"כ יכול להיות מאוחר מדי ואז אני בטוח בחיים לא אסלח לעצמי.
זה היה מספיק קשה כשנתנו אותו לבית אבות כמו איזה חפץ משומש
שאין בו יותר צורך, אפילו שידעתי שאין ברירה אחרת וזה לטובת
כולם, כולל טובתו שלו. אבל עדיין, באותו יום כשחזרתי מביה"ס
ולא מצאתי את ההליכון שלו בשום מקום לא נקלט לי בראש מה קרה,
מה הם בעצם עשו, כשהבנתי בכיתי במשך 3 שעות ללא הפסקה-זה פשוט
כל כך כאב שהרגשתי שתלשו לי את הלב.
הייתי מבקרת אותו כמה שיכלתי וכל פעם יוצאת בבכי, ידעתי שעל זה
אני בחיים לא אסלח לעצמי.
הוא היה מדבר איתי, משתדל לא לבכות לפניי, מתאפק, בולע את
הדמעות, למרות שהוא כבר היה קצת מבולבל. לפעמים היה מתלונן
שמשעמם לו ושהוא רוצה הביתה, אבל לא הקשה עלי כי איכשהו ידע
שקשה לי גם כך. הייתי הנכדה האהובה עליו, הוא גידל אותי, חינך
אותי לנימוסים, הקדיש לי אין סוף תשומת לב שלאף אחד אחר לא היה
כוח אליי ותמיד היה נותן לי גם את קוביית השוקולד שלו. אני לא
תמיד הייתי סבלנית אליו; הייתי מתחמקת ממנו כי לא ידעתי כמה
קצת זמן נשאר לי אתו. היו לו לב וידי זהב ולי יש דמעות בעיניים
וגוש ענק בגרון.
כשכבר התרגלתי קצת למצב הוא עבר שבץ, וכשבאתי לבקר אותו בבית
החולים הוא שכב שם במיטת הברזל עם צינורות מחוברים לכל מקום,
מצומק מתמיד עם מבט מזוגג בעיניים ואפילו לא שם לב שאני, הנכדה
האהובה עליו, באתי לבקר.אני הסתכלתי עליו, קראתי בשמו, ליטפתי
את ראשו החלק משיער ונזכרתי איך פעם הוא היה ממש גדול, ענק
אפילו, 180 מ' או יותר והייתה לו כף ענקית שהייתה רק שלו והוא
לא הסכים אף פעם לאכול עם שום כף אחרת. כשחזרתי מהפלשבק שלי
ושוב קראתי בשמו, הוא לא ענה ואני פרצתי בבכי וברחתי משם.אתם
מבינים, לא ציפית למצוא אותו במצב של תרדמת כי אמרו לי שהוא
סתם ישן כל הזמן.
אחרי כמה זמן העבירו אותו לבית רבקה שזה מוסד שיקומי, וכשאזרתי
מספיק כוח נפשי ובאתי לבקר אותו הוא היה ער לחלוטין כאשר צינור
שדרכו האכילו אותו היה תקוע לו באף, כי הוא כבר לא יכל לבלוע
יותר.המחשבה היחידה שרצה לי בראש הייתה שלסבא החמוד שלי בטח
כבר נמאס מהחיים המסריחים והלא הוגנים האלו, שבטח נמאס לו סתם
לשכב שם עם צינורות תקועים לו בכל מקום אפשרי ובטח נימאס לו
ליראות את הנכדה האהובה שלו בוכה כל פעם שהיא באה והוא מעדיף
שהיא לא תבוא בכלל. שמחתי שהוא ער  אבל זה עבר מהר מאד כששאלתי
אותו מי אני והוא לא יכל לענות לי ואני הסתכלתי בעיניים
האפורות שלו וראיתי איך שהוא יודע שאני משהי שחשובה לו ואיך
הוא התאמץ וחיפש בראשו תשובה לשאלה שלי. אחרי שנתתי לו מעט זמן
להיזכר חזרתי על השאלה שלי והוא המשיך לשתוק, אז אמרתי לו מי
אני ושאלתי אם הוא זוכר אותי ונשכתי את השפה שלי חזק, חזק כדי
לא לבכות תוך כדי שהוא נד בראשו לשלילה.
כשחזרתי לשם אחרי הפעם ההיא באתי עם אימא שלי והוצאנו אותו
בכסא הגלגלים החוצה כאשר על פנינו חולף איש בכסא דומה ומיילל
כמו חתול.אימא שלי שאלה את סבא אם הוא זוכר אותי הוא אמר שכן
ואפילו נקב בשמי ואני פתחתי את הברזים בעיניים שוב, כי למרות
שהוא זכר אותי לא יכלתי לראות אותו במצבו הנוכחי; כחוש, מקופל
לשניים בכסא שלו, בקושי מוציא מילה מהפה.הלכתי לצד וניסיתי
להירגע ואז אימא שלי באה ואמרה שזה לא בסדר שאני מבכה אותו כי
מבכים רק את המתים ושאקח את עצמי בידיים, אז ניגבתי את הדמעות
ויצאתי מאחורי השיחים שהתחבאתי מאחוריהם , ניגשתי אליו והוא
הושיט אלי את היד שלו ולקח את ידי קירב אותה לשפתיו כדי לנשק
אותה, כמו שהיה עושה תמיד, רק שלא יצאה לו כל כך נשיקה, יכלתי
לראות שהוא נורא התעצב מזה אז נישקתי אותו על הלחי הרכה שלו
וחשבתי בראש איך אדם שחי חיים כל כך קשים זוכה לסיום קשה עוד
יותר.

19/9/01
הוא נפטר...