מתווכח איתה. שוב חוזרים על אותו ריב מטופש. שוב אני מתווכח
איתה ובאותו הזמן חושב האם זה הזמן להיפרד? האם זה נכון
להיפרד? ברקע היא מקשקשת, אני שומע אבל מתקשה להקשיב. בצורה
הכי אובייקטיבית אני חושב שהיא מקשקשת. ההבדל בינינו הוא שאני
רואה את התמונה בצורה רחבה יותר... אני מזפזפ בטלוויזיה, היא
שונאת שאני עושה את זה כשאנחנו מדברים, היא חושבת שאני לא
מקשיב לה. אני לא מקשיב לה. פתאום מבזק מיוחד. פיגוע. היא
בוכה. אני שונא כשהיא מתחילה לבכות. אני שונא סחטנות רגשית.
אני תמיד נכנע לה. דווח ראשוני, פיצוץ באוטובוס בפינת הרחובות
בוגרשוב והמלך ג'ורג'. אני מנסה להרגיע אותה ומבטיח שאהיה קשוב
יותר. אני מלטף אותה. כרגע ידוע על מס' רב של נפגעים. כוחות
הצלה בדרך למקום. אנחנו מתחבקים ואני מרגיע שיהיה בסדר. מגיש
החדשות חוזר על הפרטים. אני מתחיל לנשק אותה. היא מתרגשת נורא.
נציג מד"א מספר שכרגע המתנדבים עובדים על מתן סיוע ראשוני
ופינוי הפצועים לבתי החולים. אני מתחיל להיות חרמן. אני מוריד
לה את החולצה תוך כדי נשיפות באוזן. זו החולשה שלה והנשק שלי.
מפקד המשטרה טוען שמדובר במחבל מתאבד. ככל הנראה הוא הפעיל
חגורת נפץ המכילה מטען רב עוצמה במרכז האוטובוס. אני כבר מעליה
מוריד מעליי בפראות את המכנסיים והתחתונים. היא רוצה שאני אקח
אותה עכשיו. על רקע קולות האמבולנס שלוקח את הפצועים מופיעה
כתובית עם חמישה הרוגים ועשרות פצועים. אני מזיז את התחתונים
שלה הצידה ומבלי להוריד אותם אני נכנס לתוכה. היא רטובה לגמרי.
כוחות הכיבוי מכבים את האש שנותרה ושלד מפוייח של אוטובוס נגלה
לעיני כל. מגיש החדשות חוזר על הפרטים. אני גונח ומרשה לעצמי
להיות אגרסיבי. היא צורחת וזה גורם לי להגביר את הקצב. "הפרשן
לענייני" משער ומסייג. ברקע מתעדכנת הכתובית. שמונה הרוגים,
ארבעה פצועים קשה, שלושה בינוני וכשלושים פצועים קל. אני גומר
ומרשה לעצמי בקול. נדמה לי שגם היא גומרת. לוח המשדרים משתנה.
התכנית "רק בישראל" לא תשודר ובמקומה ישודר לקט. כמובן שנמשיך
לעדכן. היא נרדמה. אני במרפסת מעשן ובאותו הזמן חושב האם זה
הזמן להיפרד? האם זה נכון להיפרד?