אני רץ, בכל הכח. זה לא נגמר.
ממשיך לרוץ.
אני שומע אותו מאחורי.
"אתה לא יכול לרוץ" הוא לוחש לי.
די ת'רחק ממני. עזוב אותי. אני כבר לא שם.
"מה לא שם..." הוא לוחש עוד פעם. "לא תוכל לברוח משם".
"תמיד זה יהיה איתך, לאן שתלך, מה שתעשה".

"לא נכון!" צעקתי. "אני מסתכל קדימה ולא מביט לאחור!".

והוא צוחק עלי. הקול שלו מתגבר, כאילו להכעיס אותי.
העייפות מצטברת בי. זה הכל בגללו. הכל בגללו.
"זה הכל בגללך!" אני צועק, ועיני מתלחלחות.
הוא צודק.
תמיד יהיה הוא מאחורי, כמו עצם תקועה בגרון.
אין לאן לברוח.
אין לאן.