הרוח החזקה, דוחפת עצמה אל תוך חריץ קטן המוביל אותה לחדר.
ואני מכוונת את חריצי האוויר שלי לנשום עמוקות את הרוח, פנימה
אליי.
מתחיל המסע שלה, בתוך צינורות אפלולים של ריריות אל מול
צינורות שכנים של דם ושאר הגועל. מגיעים לעוד חריץ קטן שמסנן
את הרוח, והיא צעירה העומדת בתור ארוך למועדון הכי שווה בעיר.
עוברת את הסלקציה הקשה, מתוך כל שאר הבנות שצווחות כמו כאלו
שתקוע בהן בחריץ אחר מקל עבה ומטריד. מסתננת לה שוב, ונדחקת
בין כל שאר המסוקלצים החתיכים האחרים אל מרחב רחב המאפשר כאילו
חופש תנועה. אך היא בעצם מוצאת עצמה מתחככת לה עם כל מי שהוכנס
פנימה.
התנועה נהפכת לכבדה, והברמן הנדיב מעמיס אותה באלכוהול ושאר
מריכיבים חיונים להמשך הערב. והיא דלוקה, מתפרעת לה עם כל
העוברים והשבים, עוברת בידייהם של כל מי שחפץ בה וזקוק לה.
מאיכלה אותם באנרגיה איזה בוסט לאגו, ומתפרקת בין כל מי שעדיין
לא היתה בו.
כשהכל מרוצים, ואין לאיש יותר סיבה להשאירה היא מתחילה את המסע
החוצה. מגיעה למרחב, שהחל להתרוקן, החשיכה נגמרת, האור נכנס
ומבצבץ לו מחריצי הפלקטים שהדביקו על החלונות למנוע תאורת יום,
היא נדחפת החוצה. "יאללה" צועקת לה המלצרית, אנחנו סוגרים.
והיא נפלטת. דרך החריץ. רואה את כל חוגגי הבוקר, נכנסים פנימה,
אותה דלת, חריץ שונה.
הפעם אין סלקציה. כולם נפלטים החוצה. יוצאת מצינורות. יוצאת
מהסצינה. מרגישה מנוצלת ומזוהומת. כאילו כל הפסולת של העולם
הפכו להיות המהות שלה.
והיא כבר לא רוח, היא סתם אובך. סתם חלק מזיהום אוויר. סתם
האוויר שאני נושמת, היא.