הרגשתי טיפה ,אני יכול להישבע שהרגשתי טיפה זוחלת לה פנימה
הוצאתי את ראשי החוצה, מותח את גופי, מעלה אל על את המחושים.
אח...איזה אויר. כמה כיף לנשום את האויר הצח הזה שאחרי הגשם.
לחיות בצפיפות כזו זה פשוט בלתי נסבל ואין כמו גשם ראשון לצאת
החוצה לטייל, לראות מה השתנה מסביב.
רגע, מי זה בא ממול?
מי זה האיש הענק הזה?
איפה אני בכלל?
`יו. איזה שבלול חמוד`, אמר איזה ילד מעליי
מיד חזרתי פנימה. גשם או לא גשם , אני לא לוקח ריזיקות.
`הי! לאן נעלמת?` הוא צעק
`לא נעלמתי, אני פה, מחכה שתלך - מפגר!`
`ברל`ה ברל`ה, צא החוצה. אימא ואבא יקנו לך עוגה`, הילד זימר
ויכולתי להישבע שכבר שמעתי את השיר הזה בעבר.
`ברל`ה. צא כבר החוצה!`, אמר הילד בטון שאינו משתמע לשתי
פנים.
איזה ילד עקשן, שיעזוב אותי במנוחה.
`אני לוקח אותך הבייתה`, אמר בנימה מאיימת.
`הלו מה לוקח? מי לוקח? תשאיר אותי פה, לא רוצה ללכת!!!`
צעקתי. למה הם אף פעם לא מקשיבים לי.
`רגע, לאן אתה זורק אותי?` , שמעתי את עצמי נחבט על חתיכת
מתכת.

סוף סוף קצת שקט. מעניין לאן הוא הלך. כמה חיכיתי לגשם הזה
בשביל להתחיל לטייל ופתאום הילד הזה נפל עליי.
הוצאתי את ראשי החוצה שוב. אין אף אחד מסביב, רק חומות מתכת
ענקיות. שוב צריך לזחול למעלה בשביל לברוח. אני אחכה כמה דקות
ואז אני אעשה את זה בריצה.
`הי, לאן אתה חושב שאתה בורח?`, נשמע שוב הקול המעצבן של
הילד.
`לא יודע, כמה שיותר רחוק ממך`
`אתה רוצה לצאת החוצה? אני אשים אותך בחוץ`
`כמה מתחשב מצידך, אולי באותה הזדמנות תעשה גם קפה לשנינו, חצי
סוכרזית בשבילי`
`הנה, פה. יותר טוב` אמר והניח אותי על תלולית עפר.
`כן, מצוין ,עכשיו לך תראה אם אני גם נמצא בחדר שלך. אין לך
שיעורים לעשות? אין לך חברים? אין לך חיים?!`
`אתה כזה שבלול חמוד. אני אקרא לך שבי. שבי השבלול שלי`
הבנתי שהמצב אבוד, הוצאתי שוב קצת את הראש לחלץ עצמות וזכיתי
ללטיפה קלה.
`כן, אם אתה יכול לגרד לי שם, כן, כן, כן...בדיוק
שם.....אהההה`
`אני אוהב אותך שבי`, אמר הילדון, קצת בהתרגשות.
`להביא לך טישו? רק אל תהיה רגשן כמו איזה ילדה מפגרת`, אמרתי
בעוקצנות. מבין בפעם המי יודע כמה שאני פשוט מדבר לעצמי.
`אני אבנה לך בית גדול ואני אמצא לך שבלולה חמודה וביחד יהיו
לכם המון שבלולים קטנים`, הילד כבר תיכנן לי את העתיד.
`שבלולה? איפה? איפה???` הזקפתי מחושיי.
`תדאג לפחות לאחת מבית טוב, עם מחושים גדולים?`

`דני אתה בחצר?` שמעתי קול צעקה אימהי.
`כן` צעק הילד חזרה
`בוא הבייתה מהר לאכול`, הנימה הייתה תוקפנית יותר.
`שבי אני חייב ללכת לאכול`, אמר לי הילד בקרירות.
פתאום ראיתי את הרגל שלו מתקרבת אליי. המשקל העצום מחץ אותי
בשניה.