"אני... אני מזוכיסט.
זהו, אמרתי את זה.
אני מזוכיסט. אני מזוכיסט. אני מזוכיסט! מזוכיסט, אני!
כן, אני. אני מזוכיסט.  
אני מזוכיסט רציני, לא סתם. אני ממש מזוכיסט. לא כמו הלפלפים
האלה שרק רוצים צומי. לא כמו אלה שסתם עושים לעצמם חורים בכל
הגוף. אני מזוכיסט אמיתי. אצלי זה לא סתם פוזה, לא משהו חולף
כזה. אני ממש מזוכיסט, במלוא מובן המילה.

לא שזה כל כך נורא שאני מזוכיסט. להיפך, זה צודק ונכון. מגיע
לי לסבול. מגיע לי לסבול הרבה, מאוד, ללא הפסקה, כל הזמן, בלי
לעצור, עד הסוף, כמה שרק אפשר, מכולם, מעצמי, מאלוהים, מאשתו
של אלוהים, עכשיו, מחר, מחרתיים, עד שאני אמות, וגם אחרי שאני
אמות, סבל קשה, סבל אמיתי, שאי-אפשר לעמוד בו, שיקרע אותי
לגמרי, בלי הפוגות, בלי צ'ופרים, בלי לב, בלי רחמים.

כן, ככה מגיע לי. למה? כי אני בנאדם רע, חד וחלק. אני איש ממש
רע. לא רק בדברים הקטנים, כמו לא לתת כסף לקבצנים, או לחצות
באדום. אני לוקח את זה ברצינות. אני מניאק לאנשים, אני לא שם
זין על אף אחד, אני מגעיל, אני פרא אדם, אני שומע על רצח עם
ולא אכפת לי, לא עושה לי כלום, שימותו. אין לי בעיה לחטוף,
לאנוס לרצוח. אני שונא ילדים, אני אוהב לצעוק על ילדים. לי אין
ילדים, אבל אם היו, הם היו סובלים. והייתי נלחם שלא יקחו לי
אותם, כדי שאני אתעלל בהם עוד קצת. אני שונא חיות, את כל
החיות. אין חיה שמפריע לי שיהרגו. פרות, עיזים, חתולים, כלבים,
קואלות. לא שם זין. אני בן זונה לחברים שלי, האנשים שסומכים
עלי. אני מרמה חברים שלי, על כסף, על אמון. לא שם זין על אלו
שאכפת להם ממני. בוגד, משקר, לפעמים סתם מניאק. אין לי כבוד
לשום חוק, לא אכפת לי מי זה מי ומה זה מה. אני אלים, אני
אגרסיבי, כל הזמן. אני חלאה. ואני גם גאה בדברי הרעים שני
עושה. כן, גאה.

אז מה, תגידו שלא מגיע לי? בטח שמגיע לי! אני זוועה של בנאדם,
בטח שמגיע לי לסבול! קצת, הרבה, מה שבא לכם. על מה שאני עושה,
על מי שאני, אני חייב להיענש. זה לא יכול להמשיך ככה.  מישהו
חייב לעשות לי משהו. מישהו חייב לעשות צדק. אם יש צדק, יופע
מיד... אני באמת מבקש, אני מתחנן! תעשו לי משהו! אני לא יכול
להמשיך עם החיים שלי. בחייאת, תעשו טובה, תגרמו לי לסבול!
תהיו מניאקים אלי. תבגדו בי. תהרגו אותי. זה מגיע לי. מה, לא
מגיע לי?

על כל הדברים הרעים שעשיתי, שאני עושה ושאני אעשה. על הכל. בלי
הנחות. אני יודע שאני, לא משנה מה יקרה, אני תמיד אהיה כזה.
אין שום דרך שאני אשתנה. זה אני. ככה נולדתי, ככה גדלתי, ככה
אני אמות. גם אם רציתי, אין משהו שאני יכול לעשות כדי לשנות את
זה. זה הגורל. מאלוהים. אני רקוב מהיסוד, וטוב לי עם זה. אין
תקווה לשנות אותי. זה לא בא ממני, זה הגורל, זה אלוהים. זה לא
על אחריותי. אבל מגיע לי."

לוקח לי בדיוק שבריר שנייה לחשוב את כל זה. שבריר שנייה, בזמן
שאני יושב לצדה. זה לא קל, לשבת שם, ליד יצירה מושלמת כל כך.
היא כל כך מיוחדת. היא אלוהית. ואני יודע שאני אף פעם לא אוכל
להתקרב אליה מספיק, לגעת במושלמות. אני מרגיש נחות, וזה לא קל.
ולמשך שבריר שנייה, יש לי תירוץ לזה.