שוב אני יושב, אחרי שינה דלה. אחרי תקופה יפה, או רעה, או סתם
תקופה שיגרתית. השעה כרגע 3:35 לפנות בוקר, יום שבת ועוד
שעתיים יש צבא. אני מוצא את עצמי כותב שוב על אותם השעות שלי,
על אותם השעות האפורות, כחולות שלי. השעות שבהן אני יכול להיות
אני, השעות שבהן אני יכול לחשוב על מה שאני רק רוצה בלי מפריע.
השעות שלי "שעות של תקווה" פעם השעות האלה היו טקס של ממש,
בלעדיהן אני לא הייתי יכול להתקיים. תמיד בשעות האלה הייתי
נרגע ואוגר כוח ליום חדש של התמודדות אין סופית שלי עם עצמי.
וסוחב עוד יום ואחריו עוד יום רק בשביל להגיע לשעות שלי, השעות
האפורות כחולות של הלפנות בוקר. היום השעות האלה הם סמל, לא
טקס.
הלכתי לישון כרגיל בשביל לישון חמש שעות לפני הצבא. בכל זאת כל
השבוע הזה בבית ולא עשיתי איתו כלום, אפשר לקרוא לי בכיין
במובן מסויים. כי הצבא שאני מדבר עליו הוא לא בדיוק צבא. הוא
עבודה, מחר אני אהיה בבית כמו כל יום וביום רביעי אצלי מסתיים
כבר השבוע. חמישי חופש כהרגלו, ואני עדיין מוצא את עצמי מהרהר
למה אני בצבא.
אני מפספס הרבה ימים תוך מחשבה על מתי אני חוזר לשם, לשיגרה
שלי. אבל בתכלס אני לא יכול בלעדיה, אני הייתי משתגע.

אח, השעות האפורות כחולות שלי. אף אחד לא יכול לקחת אותי
מהשעות של היום. אני נהנה מהמחשבה שיש לי כרגע שעתיים נטו שלי
עם עצמי. זה מנחם, תמיד השעות האלה יהיו מנחמות מבחינתי, אני
מתנחם בהן, אומר שבשעות האלה בלבד אני לא חייב להתמודד עם
כלום. אני לא חייב לחשוב על כלום, ובטח לא על העתיד לקרות או
על מה שקרה. השעות האלה נקיות לחלוטין.
חלמתי הלילה בשלוש שעות שינה שלי, לקח לי זמן רב להרדם אך כל
השלוש שעות היו רצופות בחלום אחד מרוח וארוך.

אני צועד בלילה קר עם רוחות, אני צועד בשדה פתוח וענק, משהו
שמזכיר מגרש כדורגל, השדה היה מוקף גדר גבוהה והיה ערפל סמיך
על חלק מהמגרש, אני צעדתי לאט שפוף מעט, מפחד מהצעד הבא, צעדתי
דרך הערפל הנמוך והסמיך והגעתי לגדר, מצאתי את עצמי מצידה השני
ושאלתי את עצמי איך יכול להיות שעברתי את הגדר הגבוהה והארוכה
כל כך מבלי להקיף אותה, לפתע התגלו לפני הפתחים שנראים כמעט
כבילתי נראים בגדר. ואמרתי לעצמי איזה כיף לי שגיליתי את
הפתחים הסודיים האלה, רק אני אוכל לברוח מן הגדר החוצה, מעבר
לשני של הגדר היכן שכבר הייתי, היה אותו דבר דשא נמוך קצוץ כמו
מגרש כדורגל וערפל סמיך על הרגליים.
ערבי אחד התחיל לרוץ לכיווני, אומר לי שאני מסיג גבול, שואל
וצועק מה אני עושה כאן? פחד עלה בי וחזרתי לאט לאט לכיוון הגדר
פנימה, רק כאשר עברתי את הגדר ראיתי אותו בבירור מצידה
החיצוני, אוחז בגדר וצועק לי מה מעשיי כאן. אני התעלמתי כלא
שומע מפחד ממנו ומהצעד הבא פנימה. בשלב מסויים הוא נכנס עם עוד
מלא ערבים, עכשיו זה כבר לא היה מגרש אלא זה בתוך הראש שלי.
נראה שאני והיא רצינו להיות לבד אבל לא נתנו לנו, כל הזמן
הערבים האלה הלכו מכאן לשם, כמו בהופעה דחוסה מלאת אנשים, אני
מנסה להגיע אלייך בראשי אבל אני נתקל בזה ובהוא, וחושב לעצמי
מי אלה כולם ומה הם עושים לי בראש שיסתלקו, אני מנסה במחשבה
שלי לסלק אותם אבל הכל נדחס ומאבד צורה. אמרתי לעצמי שעכשיו
הערבים האחרים אלה ה"רעים" יפגעו כאן. כי יש כאן קהל רב. ראיתי
איך הם נכנסים ומפוצצים לי את הבפנים של הראש עם כל האנשים,
הערבים האלה שהגיעו. חשבתי לעצמי שאולי זה יעזור לי לסלק אותם,
ובשלב זה התעוררתי. ראיתי שהשעה שלוש לפנות בוקר ויש לי עוד
שעתיים שינה. רציתי להרדם אך לא יכולתי יותר. נשארתי ער. והנה
אני כאן.
ברגעים של ההתעוררות שלי, חשבתי עלייך, ועליי ועל מה שדיברנו.
על זה שבהתחלה שלא רצית להיות איתי זה לשנייה אחת כאב. הרגשתי
את הצביטה עם המילים "לא יכולה כרגע" אבל אחרי זה חשבתי לעצמי
שמה שלי ולך יש כרגע, המערכת הכל כך פתוחה הזו, המערכת את ואני
ידידים בה, יזיזים בה, חברים בה והחברים הכי טובים היא מושלמת.
ואחרי זה המחשבה שלי גלשה אליי, על זה שאני חושב על דברים, ועל
כמה שהמחשבה שלי מצטמקת יחסית לגודלו של העולם של החיים עצמם.
הבנתי לפתע כמה אני קטן וכמה הכל חסר משמעות, אלו רגעים שאני
מנסה להתנער מהם, כי לחשוב שאני קטן ושהכל חסר משמעות יכול
להתגלגל בצורה גרועה. הרי לא קרה לכם שחשבתם כבר כל כך לעומק
על זה שהכל חסר משמעות, שמצאתם את עצמכם מאמינים לכך בכל
מעודכם ולפתע אתם רואים שאתם לא יכולים לחשוב אחרת, ונכנסים
לדיכאון כי הכל חסר משמעות בחיים שלכם. האמנם היום אני יודע
שזה לא כך, אני כאן כי אני כאן אני לא שואל למה אני מנסה להטיב
את זמני על האדמה כמה שיותר. ועכשיו שיש לי אותך אני יכול לומר
בוודאות שהעולם שלי נעשה מאושר מאד, והרבה יותר מאי פעם.
את עושה אותי מאושר יקירתי, את עושה אותי שמח.
אני נהנה מהשיחות הארוכות שלנו, ובטח שנהנה מעצם זה שאת מקבלת
אותי כמו שאני, גם אם אני לא נורמלי.

אני חושב על זה כרגע, אני באמת לא נורמלי, אני מתמודד עם איזו
מחלת נפש לפי דעתי, כל תהליכי המחשבה שלי פגומים כמובן שביחס
לנורמה ולא ביחס אליי. אני רואה את עצמי כמו כולם, אבל ביחס
לחשיבה שאנחנו אמורים לחשוב, כלומר דרך החשיבה, אני לא נורמלי.
אני חושב לא נורמלי, דרך החשיבה שלי עם עצמי היא לא נורמלית
לחלוטין.


וואו, השעות שלי. איזה כיף להיות כאן ולכתוב עליהן, לכתוב את
העולה על רוחי, מחשבתי.
אני כותב את המחשבות שלי כמו שהן יוצאות מראשי, כל האסוציאציות
שישנם, בין מחשבה למחשבה.
אני רואה שאת כל הרעיון שאני מנסה להעביר אני לא אצליח, כי אתם
לא תבינו, למעשה אף אחד לא מבין. זה משהו גדול כזה וכל כך
מורכב שאני לא יכול בכלל להביא אותו למילים, כאילו חייבים
לראות את הכל כמוני כדי להבין את המשמעות של הרעיון בחיים שלי.
ויש לו משמעות חשובה מאד בחיי.
אני שמח, בשורה התחתונה אני בן אדם מאושר, מתפלסף, ומתפלצן על
פילוסופיות. ובכלל אוהב את החשיבה הכוללת, הולך לעומק כמה
שיותר עם הדברים חופר וחופר עד שאני מוצא שממה אחת גדולה.

אני אוהב לראות דברים כפשוטם, לחיות אותם כמו שהם ולחשוב עליהם
כמורכבים, חופר הכל לעומק אבל חי את הדברים כאן.
אני לא נותן לרגש להעפיל עליי, עצב, כעס, קנאה, שנאה ועוד
רגשות כאלה אינן קיימים במערכת שלי, לא מאז שנה שעברה לפחות.
אני כל כך שמח שעשית מה שעשית, ואולי אתם לא מבינים על מה אני
מדבר בל אני יודע וזו הנקודה כרגע. למרות שגם מה שאני יודע אני
רק משער ולא בטוח, כי אולי אתם יודעים בידיוק על מה אני מדבר
ולמה אני כותב את כל זה.

בכל זאת בחזרה לשעות שלי.

כבר 4:00 לפנות בוקר, וזו השעה האמיתית שלי, זו השעה של כל
השעות בשעה הזו הייתי רוצה להתקע לעד בימים מסויימים, בשעה כזו
הייתי רוצה להשאר לכל הזמן שיש לעולם להציע. כי בשעה הזו הכל
כל כך שקט, כל כך זורם באין מפריע. שאי אפשר שלא לזרום יחד עם
השעה הזו, ולשקוע באלפי מחשבות.

אני חושב שאני אלך להביט דרך החלון באפור שבחוץ ופשוט לחייך.
להנות מן השעה שלי, כי כל שעה כזו בכל יום שונה היא מיוחדת
בפני עצמה, האנרגיות הן שונות יש לנצור את השעות האלה. אני
זוכר כל אחד ואחד מן הרגעים האלה, מהקיץ של לפני שנתיים כאילו
זה היה אתמול. זכרונות חמימים על מי שהייתי.