זה ממש מסריח שברכבות שלנו אי אפשר לשבת ממש ממש מקדימה, או
ממש ממש מאחורה. זאת אומרת, אפשר, אבל זה לא ממש ממש. יש את
הקטרים האלה, שהם מעין קטרים למרות שהם קטרים באמת, אבל הם לא
קטרים באמת, רק מעין קטרים. אז הם, הם תקועים לנו משני צידי
הרכבת ומונעים מאיתנו את הממש ממש.

וזה לא שהיינו רוצים להיות בחזית הרכבת הדוהרת, חותכים את
האוויר ושועטים קדימה וכמעט מרגישים את השיער מתבדר ברוח. בסך
הכול היינו רוצים את הידיעה, אולי איזה חלון קטן. סתם, לדעת
שאתה הכי מקדימה שאפשר, אולי אפילו מעל הקטר, או שיהיה רק הקטר
מאחורה, או הכי מאחורה שאפשר ויהיה הקטר רק מקדימה. משהו, איזה
פתרון. אני בטוח שיהיה אפשר להנדס איזה פתרון שיאפשר את התחושה
הזאת.

אני ממש ממש מקווה שהעניין לא יבוטל, או אפילו בוטל כבר,
משיקולים ביטחוניים. לא יודע, אולי עדיף באמת שהקטר יהיה זה
שיעלה על המטען ויתפוצץ ולא איזה קרון נוסעים, אבל זה בכל זאת
די עצוב. במבט ראשון חושבים שאפילו לאור השיקולים הביטחוניים,
אפשר לתת לנו אופציה לשבת ממש ממש מאחורה, אבל רק המחשבה על
העבודה שתידרש לשים את כל הרכבות בכיוון הנכון בבוקר עושה כאב
ראש נוראי. אז לא. בכל זאת, יש לזה טעם רע. לשיקולים
ביטחוניים.

לשיקולים ביטחוניים יש טעם שדומה לטעם של אפר של סיגריות, רק
עם ריח עוד פחות נעים. ריח יותר כמו ריח של אבק, רק בלי האיכות
המציקה. זה לא שהוא לא מציק, פשוט יש בו סוג אחרת של הצקה,
יותר מועקה מהצקה. חלק מהמועקה היא המועקה המתלווה לכל
השיקולים מעצם היותם שיקולים, אבל הרוב הוא המועקה הייחודית
לשיקולים ביטחוניים. בטחוניסטיות זה מעיק.