זה קורה הרבה פעמים ביום...
כן אני מעשנת. דפוק לעשן בימינו כשכל יום יש גילויים חדשים על
מה שהסיגריות עושות לגוף שלנו, אבל ניחא, כשאת בת 17 את לא ממש
חושבת על הבריאות.
אם כבר מדברים על חושבת, כל פעם שאני יוצאת לעשן אין לי ממש מה
לעשות לבד במרפסת אז זה מין כזה זמן לחשוב. אתם יודעים כמה
החלטות החלטתי כשיצאתי לעשן? זה התחיל מלעלות על המכשיר כושר,
המשיך לזה שהשנה אני אלמד, אני אנקה את המטבח כשאני אכנס
הבייתה, אסדר את החדר, אעשה שיעורים, אקפל כביסה, אגיד לתומר
ככה, אגיד לרון ככה, אעשה פה, אעשה שם... וואי וואי, כמה
הבטחות! אם רק הייתי עושה חצי מזה החיים שלי היו נראים כל כך
יותר טוב עכשיו. אבל משום מה נוח לי ככה, להבטיח לעצמי את
העולם ולהיות כל כך בטוחה שאני אעמוד בהחלטות האלה, כל עוד אני
יושבת לי שם במרפסת בלי שום דבר יותר טוב לעשות מלחשוב. אני
בכלל אמורה לעשות את הכל? לפתור את הכל? זה לא הזמן שלי לטעות?
ככה אמורים, לעשות מלא טעויות ולהצטער עליהן אחר כך וללמוד
מכך, לא? אבל אני לא מצטערת על שום דבר שעשיתי בחיים שלי! אני
מצטערת על הדברים שלא עשיתי ונמאס לי כבר להצטער! מעכשיו אני
רוצה לעשות!
זה עוזר, כל המצב ההיפוטתי הזה, כי זה מנקה את הראש אבל זה
תמיד חוזר על עצמו! כל מה שאי פעם חשבתי עליו נהרס, לא קרה, או
שלא עשיתי כלום... שום דבר לא משתנה. ואני כבר לא ילדה קטנה,
החלטתי לקחת את עצמי בידיים. הרי באיזשהו יום במרפסת החלטתי
שאני עוזבת את בית הספר ועזבתי!
החלטתי שאני מתקשרת לעבודה שרציתי והתקשרתי!
החלטתי לסיים עם תומר סופית! ו... אממ. אני לא בטוחה מה קורה
עם זה, כי לא אמרתי לו כלום, אצלי בראש החלטתי, אבל הוא בצבא
עכשיו להרבה זמן, לפחות חודש - חודש וחצי, לא אפרט יותר מידי
מה לעשות, בחורים תמיד יעשו שטויות אבל כשחיילים עושים שטויות
הם נאלצים לשלם על כך. ולכן לא הצלחתי לסיים איתו אבל אני אעשה
את זה, כי כמה שנוח לי לשבת בחוץ מנותקת מהעולם ולהחליט
החלטות, אני צריכה גם להתחיל לעשות משהו. כל כך קל להגיד, כל
כך קשה לעשות.
תמיד אומרים שאנשים לעולם לא משתנים. אף פעם לא הקשבתי לאלו
שתמיד אומרים. אני צריכה להשתנות!
אני אצליח?