[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יעל סגלוביץ
/
רוח ירושלמית

רוח ירושלמית קרה חודרת במהירות דרך חריץ החלון הפתוח וסוטרת
בפניי. עטופה היטב במעילי מנסה לשווא לשוות לעצמי תנוחה של
מנוחה בתוך המרחק הקטן שבין כסאי למשענת שלפניי. בחוץ חושך
ופני משתקפות בחלון המלוכלך, משתלבות עם אור מכוניות בוהק
ותנועת שלטי ניאון ענקיים.
בנסיון עז למצוא את פניי בתוך המהומה אני נחרדת.
הנסיעה נראיית כאילו לא תגמר לעולם ובטני מתהפכת, חוככת בינה
לבין עצמה- ואולי עדיפה נסיעה שכזו, שאורכה אינו ידוע. ללא
תיקים או חפצים אני יורדת עמוסה בעצמי אל תוך תחנה שנדמיית כמו
התחנה הנכונה. אט אט אני מהלכת ברחובות העיר הזו שללא היכרות
עוטפת אותי במבני אבן ישנים וטובים שהקור מחייה אותם. מעניק
להם עוצמה.
עיר שלעולם מוארת מכוחה.
רחוב רחוב אני  מחפשת את השלט הנכון, מתעייפת מהחיפוש וממשיכה.
הקור העז נושף בעורפי ואינו מרפה. נכנעת לבסוף אני נותנת לרוח
את כוחה ומפסיקה להתנגד, שתיקח
ואני אחריה
הולכת בעיר החשוכה, דמעות מחממות את פניי בטני מבכה ואינו
מרפה,  מתכווצת ומשתחררת אך ורק כדי להתכווץ מחדש. אור הפנס
נשען עייף על אבן בניין, מעריף עליה מעט מחומו - מצטרפת אל
חגיגת החמימות אני נשענת בגבי על האבן ועוצמת עיני . די
למלחמות ברוח.
הזמן חולף איתי בלילה, גם הוא ללא תחושה אינו נותן סימנים של
תנועה ונראה כאילו הזמן עומד מלכת. לבסוף אני מפנה עיני אל
השלט הלבן ורואה את המיוחל. הרחוב הנכון מפנה אותי אל בניין 12
שם רגליי נלחמות במדרגות ומטפסות.
דלת חומה. חדר המדרגות מגן על צווארי מפני הרוח הזועפת ורק
בטני ממשיכה בתנועות מחזוריות שאין להן מנוח. עיני עוברות על
הדלת מגלות קילופי זיקנה בצדדיה העליונים. ידיי אינן זזות אל
הפעמון למרות הבקשות החוזרות ונשנות של ראשי ולפתע עייפות קשה
נופלת עליי, רגלי מתקפלות במהירות, בבאלאגן, ברכיי יוצאות
ממקומן והרגליים נופלות בסדר לא נכון אל הקרקע. גופי נשמט על
הדלת וצעקה מוחנקת פורצת מגרוני. כאב עז מתרכז בברכי השמאלית
כשהדלת שליד נפתחת ואשה זקנה מציצה החוצה, מחפשת את משקפיה,
מבטי נע אליה בתנועות לא סדירות. קול חזק אומר - "גברת
גורפינקל, היא רק נפלה, אל תדאגי" . "אבל אולי כדאי... הערתם
אותי אתם יודעים...היא .."
"מצטער. באמת.אל תדאגי." הדלת נסגרת וידיו אוחזות מתחת כתפיי
מרימות אותי. כאב חד חודר דרך ברכי וידיו נשלחות אל פי, בולעות
בתוכן את צווחת הכאב. "היא עלולה להיות נוראית אם נעיר אותה
שוב".
אל דירתו.
בצעדי דילוגים. האור נפתח ומטבח קטן מציץ, הכסא תחתי, הכאב
מתמתן ועיני נעצמות. קרח על ברכי, מעביר צמרמורת שתואמת את
תנועות בטני.
אינני זוכרת את הלילה ההוא. עיני נפקחות לתוך ירושליים. דקות
ספורות עוברות לפני שאני מבינה את מקומי. בקומי אני שלווה עד
שנזכרת באתמול. חרב דקה  חדה ומשולהבת מפלסת את ליבי שולחת גל
חד של כאב לאורך גופי, עוברת דרך רגליי ולאורך גבי עד לנקודה
כלשהיא  בראשי. אט אט חוזר איתו גם הכאב המדוייק של ברכי
הימנית וצלילתי אל המציאות נשלמה.
מבטי חוקר את החדר החשוך עדיין. החלון סגור אך דרך תריס שבור
קרן אור אמיצה חודרת ונשענת על תמונה ישנה של רמברנט על הקיר,
מצייר את עצמו במבט של עצב. סקרנות אולי. גבותיו קפוצות וליבי
משקיט מעט לנוכח חברתו. בחדר ארונית ישנה מעץ עתיק ועליה
ספרים, ומשקפיים. ועל הריצפה שטיח שצבעיו אינם ברורים בחושך
הזה.
מקימה את עצמי  באיטיות ונזהרת להשען על רגל שמאל בלבד. בסלון
הוא ישן על הספה, רגליו נפולות על הקרקע ואט אט עולים בי
זכרונות האתמול.
אני צועדת, נופלת, אל המרפסת הקטנה ושמש העיר הזו מלטפת את
פניי, סוטרת הרוח. הרחוב השקט. איש לבוש שחורים מהלך באיטיות
נגד הרוח, מחזיק את ספר התפילה ואת כובעו.
"הילה, הרגל היא, זאת אומרת את יותר טוב?"
מבטי מופנה במהירות לאחור. " כן. תודה. אני, אני אהיה בסדר".
"שבי, עשי טובה, אני אלך להביא עוד קרח". אין בי כוחות להילחם
בו באין צורך ובהוקרות תודה. הקרח שוב מקרר את ברכי בכל עוצמתו
כמנסה לעזור ללא הצלחה.
"יהודה, אני לא באמת יודעת מה אני עושה פה אני.."
"הילה, די" "לא. אני חייבת להגיד את זה. הייתי פשוט צריכה ללכת
וכאן היה לי נכון להיות. אני אפילו לא באמת יודעת איך אני
זוכרת את הכתובת הזו אז סלח לי. "
חיוך נבוך ,חושף שיניים וביישן עלה על פניו.

זה היה יום חם נדמה לי. הנסיעה היתה חלקה ומהירה ומוזיקה קלה
מעורבבת בצוחקים ושתיקות מתגלגלת בזכרוני. ליבי דרוך כל הנסיעה
מצפה למראה פניו וחיבוקו ופניי משוות רוגע מסתירות ללא הצלחה
את התרגשותי. זמן רץ אל המקום ההוא. דלתות המכונית נפתחות
והשמש החזקה ניתזת על פנינו נקודות נקודות. חולצות קצרות
ומכנסיים יוצאים מהמכונית אנחנו. ארבעה. התקדמותו המהירה אל
השער מעוררת בי רצון לרוץ לעברו אך המבוכה עוצרת בי ובהליכה
מהירה אך מתונה ממהרת אני אליו, והוא אליי וידינו ופנינו
ושפתיו.  חבוקה אני בו כל כך עד שלוחש הוא לי "אמרי שלום
ליהודה. הוא חבר טוב שלי". כן. יהודה. שכחתי בין ידיו את
מקומי, ואני נפרדת מגופו ומתקדמת בחיוך אל יהודה. חיוכו השקט
נראה כמאושר ועיניו משקיפות לעברי מלאות במין עדנות. מיד הוא
מעורר בי מעיין רחמים או מין תחושה של אמפתיה בלתי מוסברת.
"נעים מאוד. הילה"  ידיינו נפגשות חיוכים ושלומות והוא נבלע
בתוך מכוניתו. "תבואו לבקר בירושליים. תבואו."
"נבוא" הוא מבטיח וידו מחבקות את כתפי וראשי כבר שכח את החיוך
והעיניים.

קפה חם עובר בגופי מלטף את בטני המתכווצת ומזכיר לעצמי את
עצמי. אל האמבטיה לסקור את פניי העייפות, ידיי מתמלאות מים
ומעיפות אותם על פניי והמים משתלבים במי המלח המיובשים על לחיי
ושולחים גלים של מליחות אל שפתיי. ושוב. ושוב. עד שנרגעת אני.
מנגבת את פניי ויוצאת.
הוא לבוש כבר מתבונן בי בעיניו מלאות הרחמים. אני חייב לצאת
לאוניברסיטה לשעה, אני אחזור וניסע.
"לא!" צעקה יוצאת מגרוני ובכי בלתי נשלט חוזר אליי "אני לא
יכולה לשם! אתה לא מבין? אני, בבקשה אל...אל תיקח אותי לשם..."
מהר ידיו מחבקות את גופי והבכי אט אט  כמו גופי נחלש. "לא
ניסע.  רק חכי לי. אני אחזור."
בדירה לבד אני. יושבת על המרפסת מריחה את קודש העיר הזו הנוגעת
בי  בידיה הגדולות. לא ידועה בעיר של  זרים מרגוע אני מקבלת.
הטלפון בחדרי שם בוודאי מצלצל בלי סוף. ליבי מתקמט לרגע במחשבה
על אימי, מצלצלת, מחפשת, מתערבבת בעצמה מכעס ודאגה.
אבל המחשבה על החזרה קשה עליי ומיד חוזרת אני אל הכאן. נשימות
קצובות של מועקה מנסות למלא את חדרי ליבי. אם לא רגלי הייתי
מהלכת בעיר הזו עכשיו. נוגעת בתנועות האנשים ברחובות הצרים.
נושקת לקיר ההוא.

שוב נוסעים. ידי בידו בידי בידו. עליות נפלאות לירושליים.
חלונות סגורים ורדיו פועל. מילים חולפות בינינו לפעמים, רכות,
מצחיקות, אוהבות ונוצרות רגעים קסומים שחולפים במהירות. מילים
נחסמות באוטו מרחפות בו ונמוגות אט אט. מחפש הוא את הרחוב
הנכון.  נוסע לאט בעיר הקסומה מספר על חלומות אוניברסיטת
ירושליים הרחוקים. חניה מול בניין ישן מעלה חיוך על שפתיו,
קומה 3, דלת חומה, פעמון ושוב העיניים האלו. שעתיים אולי היינו
שם. אני מביטה והם בעיקר מחליפים חוויות צבא, מבטיהם מתחלפים
בין צחוק לרצינות. ברגע מסויים הוא נעלם. אינני זוכרת לאן.
יהודה ואני. עברה בינינו שיחה עדינה. משהו בוטח בו. יודע הוא
את הסודות שלי. מכיר את הפחדים מאחורי האושר. את חרדות הלבד.
מפחידות אותי עיניו המבינות והנה חזרנו להיות שלושה.

שוב הזמן מתעתע בורח וחוזר, מאריך ומקצר. משהה רגעים ומדרבן
אחרים לעבור ביעף.
יהודה חוזר עם הלילה, ואולי עוד חזר לפני. אני עדיין על אדן
החלון והרוח הקפואה כבר אינה מפחידה אותי.
לאט הוא בא אליי מניח קרואסון כבר יבש במבט מתנצל ועיניו
יורדות אל מסילות התריסים מתמקדות באבק המצטבר שם. "את יודעת.
אנחנו חייבים לחזור. הם מחכים לנו.לך. להלוויה. זה אסור. כבוד
המת. את חייבת להבין." הכיפה שלו מולי ועיניו במסילות.
חיוך עדין עולה על פניי וידי נשלחת בזהירות לידו.
"מחר ניסע". הדמעות חונקות את גרוני. "מוקדם. על הבוקר. רק
הלילה תשב איתי. טוב? רק הלילה."
ירושליים חובקת את שנינו  בסערה של רוחות ופנינו במסילות
החלון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש דברים
שהשתיקה יפה
להם!




שאול מהמוסד,
שתקן, תתרן,
נהנתן ומבקש
לשמור על השקט


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/2/04 23:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל סגלוביץ

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה