זה לא החלום, זו המציאות שאותה אנו רודפים. זו ההרגשה האמיתית,
הרגע, התחושה הבלתי ניתנת לערעור, זו שמתקיימת כאן ועכשיו, זו
שמוכיחה את עצמה בכל רגע.
זה לא החלום, זו המציאות. לא כל מה שדמיינו שכך היא תהיה, אלא
מה שהדמיון גרם לנו להרגיש. זו לא ההבטחה או הביטחון לעתיד
ידוע ומוגן מפני כל שינוי. זה הרגש, שקיים רק עכשיו, ייחודי
ויחיד במינו. זה לא החלום אותו אנו מבקשים. חלומות בלי סוף אנו
אוחזים בגופנו, במוחנו, בליבנו. כמעט כל החוויה הזו שאנו
קוראים לה חיים מבוססת על חלומות. הנטייה שלנו היא עזה להיסחף
במחשבה, כל רגע אנו חווים את האתמול, את המחר. היום נוטה לפרוח
מזיכרוננו הדאגני בצורה כמעט מגוחכת.  חלומות מנופצים, חלומות
שנבנים, רדיפה ובריחה בו זמנית. לא כזו היא המציאות.
המציאות היא המצוי, לא הרצוי, לכאורה...
המצוי, כמה נפלאה בפשטותה המחשבה על כך, אנחנו כל כך עיוורים.
ניחנו כבני אדם בכל כך הרבה חושים ומתנות וכישרונות. כל כך
הרבה עושר ויופי. מזון מלכים ועולם מדהים ביופיו לחיות בו. כמה
אהבה ניטעה בנו, אינסופית...
החלומות שלנו תוקעים אותנו. ההתעסקות בעבר ובעתיד לא משאירה
מקום להתעסקות האמיתית, בלחיות. בלקיים את כל מה שניתן לנו.
לקטוף את פירות הגן, לשמוח ביופי ובאהבה ובשפע.
כל כך הרבה מחסומים מהעבר ומחסומים מדי כך בעתיד. הגנות על
הגנות.
הפחד שולט בנו, הזיכרון מכלה אותנו והציפייה הבלתי מלומדת שלנו
מייאשת אותנו.
אבל היום בחוץ יפהפה, הציפורים מצייצות, השמש זורחת, הפרחים
פורחים, העצים מלבלבים, ההרים נישאים, הפירות כובדים על העצים,
העדרים מלחכים בשדות הירוקים, הכל נפלא! אבל אנחנו לא כאן. לא
עכשיו. אנחנו כל הזמן אז או אחר כך. איזו סחרחרה, איזה בלבול,
כמה שאלות מיותרות נשאלות, כמה תשובות בלתי אפשריות מנסות
להימצא.
זה לא החלום, זו המציאות. בעיניים פקוחות להביט אל ההווה,
פנימה אל האמת, ללא חלום. מה שקיים כאן ועכשיו, זה מה שיש, וזה
מה שתמיד יהיה. זו האמת. אין מה לחפש יותר רחוק מכאן.
המציאות.