"מה לעזעזל הוא עושה?" שאל יוני. "רץ במעגלים ומתיז ספריי
לאוויר, ספריי לא ידידותי לסביבה אני מאמין" ענה לו פלוני.

תמיד החשיבו את רון כ"חכם בצורה מאיימת", בגיל 5, לאחר שאובחן
בתור גאון, גרם רון למורה שלו למתמטיקה להתמוטטות עצבים, לאחר
שהוכיח למורה שלו, בצחוק כמובן, שאחד ועוד אחד שווים לשורש של
283, גב' כהן המסכנה לא חזרה לעצמה עוד, ומספרים שעד היום היא
ממלמלת חצאי משפטים כמו " אבל...הוא..איך...שורש של 283?".
כשגדל קצת רון, החליט שנמאס לו להיות גאון, סתם ככה החליט,
וסתם ככה, הפך רון לנער מן המנין: הוא הסתובב בחברה קלוקלת,
עישן סמים, שתה אלכוהול, פיתח תאוריה פיזיקלית או שתיים
ובכלליות, עשה להוריו חיים קשים.

באותו יום שלישי נורא,  קם רון עם הרגשה נוראית, כאילו רק
עכשיו הבין משהו שהיה לו מול העיניים כל כך הרבה זמן. רון של
אותו יום שלישי היה רון לא מגולח, רון בן 28, ומעל לכל, רון
פרנואיד. לאחר שהפיל את השלטון של מאו צה טונג החליט רון לחיות
בבידוד כמה זמן, במיוחד לאור העובדה שכמה מיליארדי סינים חסרי
מנהיג רדפו אחריו. אם כן, באותו יום שלישי, לאחר כמה חישובים
טובים, ביחד עם דפדוף בספרי הסטוריה, אישש לעצמו רון את אשר
חשש ממנו: בזמן שכל העולם ניסה למנוע את ההתחממות הגלובלית
הממשמשת ובאה, התקרב הכוכב הכחול שלנו לתקופת קרח נוספת. כל
המדענים הטיפשים האלו לא הצליחו להבין, שבזמן שהם מונעים את
ההתחממות הגלובלית, הם תורמים להכחדת האנושות, שלא הייתה מוכנה
לעידן קרח. רון ניסה לספר את זה למשפחתו, שצחקו עליו, ואז
לחבריו, שהיו חבורת בובות קש, ולמרות שרצו וניסו, לא עלה
בידיהם לעזור לרון. הוא אפילו סיפר למשטרה, אבל הם היו עסוקים
מדי  בלספור את כספי השוחד שלהם בשביל לשים אליו לב. לאחר הרבה
שעות יאוש, ועוד יותר שעות של מחשבה ותכנון, רון החליט להלחם
במדענים ובהפיכת תהליך ההתחממות הגלובלית, בשביל עתיד טוב
יותר!

השאלה שהטרידה אותו יותר מכל אחרי זה, הייתה אופן ביצוע
המשימה. הרי לא יכל לגרום לקהילת המדענים לעזוב את מפעלי
חייהם, עבור שמוק שטוען שהאנושות עומדת על סף עידן קרח חדש.
לבסוף הוא עיצב טקטיקה, שתתחיל מהבסיס.

אז מהבסיס הוא אמר, ומהבסיס הוא ביצע. במשך חודשים ארוכים רץ
רון ברחובות ישראל ופיזר גזים רעילים לאוויר. אחרי שנגמר לו
הכסף לדאודורנטים, החליט רון לעשות את הדבר היחידי האפשרי:
לקחת את השלטון. בתור התחלה, על מנת ליצור כח מאיים, הוא היה
צריך ליצור צבא. וכך, מחוזק ומעודד מצד החבר מס' 2 בצבא, ציון
החסר-בית, נוצר ביום אביב בהיר "צבא המתאן". ולמרות הכח שעומד
מאחורי 2 אנשים, לא הסכימה הממשלה לממן את אותו "צבא המתאן",
לטענתם, כל התקציב שלהם הלך על דובי בגודל 200 מטר שהיה אמור
לרצות את השכנים במערב. משראה שבכח סתמי כלום לא ייעבוד, התחיל
רון לנאום לפני אנשים, ולאט לאט לגייס אותם. לשורותיהם לקחו
רון וציון את אלו אשר היו בעלי הון, ואת אלו שנשבעו אמונים
למלחמה באיכות הסביבה.

אימוני הצבא היו קשים ומפרכים. החודש הראשון של האימונים היה
מוקדש לנושא - "יעילות בעת שקשוק מיכל הדאודורנט". רק המובחרים
מבין המגוייסים זכו להגיע לרמות של "ריסוס ביותר ממיכל אחד בעת
ריצה" וזכו לכבוד רק בקרב אנשי הצבא. נראה היה שדברים מתחיל
להשתפר, ולאט לאט תוכניתו של רון עבור עולם חם יותר, וריחני
יותר, החלה להתגשם. עד שיום אחד, באופן די מפתיע, החליטה
האנושות להגיב, ולשם שינוי, התגובה שלה גם הייתה יעילה, הם
החליטו להפסיק לייצר דאודורנטים, בכלל (דאודורנטים שלא מזיקים
לסביבה התגלו כמסרטנים, ולכן הופסק ייצורם עוד קודם לכן). ואם
זה לא היה מספיק, רבים מחילי הצבא, וביניהם ציון, ראו בצעד
כעלבון, ובעזרת שאריות מיכלי הדאודורנט ומצתים, ביצעו מפגן
התאבדות המוני בפתח בנייני המשרד לאיכות הסביבה.

החורף הגיע, קר יותר מבעבר, מיליונים מתים, אלפי רבבות גוססים,
וכל אלו רק מנזקי הסירחון שנגרמו מהוצאת הדאודורנט אל מחוץ
לחוק. הנזקים נאמדו במספרים עצומים. באותה תקופה מתנתה של
ממשלת ישראל לאותם שכנים במערב נדחתה, ובצורה בוטה למדי. הם
שיגרו למדינה רק את ראש הדובי, וגם הוציאו לו עין אחת, בצורה
כזאת שהיא לא נתלשה לגמרי, אלא נשארה תלויי על חוט דק. העלבון
למדינה היה עצום, וכחלק מצעד מדיני שבא להכריז על תחילת מלחמה,
העמידה מדינת ישראל את רון בראשותה, והחליטה לתמוך במדיניות
האנטי-אוזונית שלו, חלקית גם בגלל שהמערביים היו בעד האוזון:
"הוא הציל את אשת הנשיא מסרטן" אמר מישהו, "והוא גם נראה די
טוב" טענו אחרים במערב.  העולם היה על סף מלחמה, אבל לרון לא
היה אכפת, הוא לחם רק מלחמה אחת, והיא הייתה נגד האוזון. בזמן
שפיזז ורץ לו מסביב לעולם, משכנע פרות לחרבן ומקררים לפעול
שעות נוספות, פצח העולם במלחמה.

כולם היו נגד כולם, חוץ מהאוסטרלים, הם שיחקו בכדורעף בזמן
המלחמה, ואפילו לא הרגישו כשטבע האי עליו הם חיו. המלחמה נמשכה
400 שנה, ונגמרה בדיוק לקראת עידן הקרח. רון, שהצליח לשמר את
עצמו לאורך כל התקופה (הוא סיפר שנהג לרוץ כל יום במשך 20 דקות
ולפזר גז רעיל שחנק את העולם, וזה שמר עליו בריא כמו שור) זכה
לראות את חלום חייו מתגשם. סיום המלחמה בא, לא במפתיע, מכיוונו
של רון גם כן. כשהחליטו המדינות לסיים את המלחמה בדרכים, איך
לומר, לא אלגנטיות, היה זה רון שהציע את פצצת ה- "דאו", פצצה
הרסנית ביותר. באותה תקופה, הדאודורנט כבר נשכח, ואף אחד לא
חשד שלרון יש מניע חבוי בכל העסק. אז הפצצה נבנתה, במשך שנים
ארוכות היא נבנתה, כל כך הרבה זמן, שכל המדינות שנשארו על פני
כדור הארץ סיימו לבנות אותה באותו זמן. צירוף מקרים גדול יותר
היה, שכל הפצצות, שוגרו לעבר המדינות האויבות, בדיוק באותו זמן
(מאוחר יותר נחשד שהייתה הדלפה מודיעינית מסוג כלשהו, אבל זה
אף פעם לא אומת). בשעה 16:00 נחתה הפצצה ראשונה, ו45 שעות לאחר
מכן, התפוצצה הפצצה האחרונה, 2000 מטר מעל לראשון של רון,
שנמצא אותה במקלט "דאודי".

לאחר שעבר ריח הלוואי, יצא רון אל פני האדמה. השמש זרחה,
העננים חייכו, 23 מאוכלוסיית כדור הארץ מתה, 12 מהאוכלוסיה
שנשארה חיה, גססה וסבלה מכאבים עצומים, והשאר, כולל רון, היו
צפויים לנזק לטווח ארוך. אבל דבר אחד היה אפשר לומר על אותו
חורף שבו הגיעה תקופת הקרח החדשה.
            הוא היה חמים.