אני מחזיק את התמונה שלך וחושב.
אח... מישקה, מישקה שלי - אהובתי היקרה, לאן הלכת?
ואיפה את עכשיו?
והתמונה נשמטת מידי ומתנפצת לרסיסים. אלפי רסיסים קטנטנים.
את הרסיסים אני אוסף. בקפדנות. אחד, אחד.
וכל רסיס אני אחחח.
אח... מישקה.
אוי... מישקה שלי.
אייי... מישקל'ה.
אוחח... מישקה מישקה... מישקה!!!
אני מניח את הרסיסים בפח, בזהירות, וחושב עליך, מישקה.
מישקתי.
חי נפשי מישקה אם רק היית פה - אני מדבר אלייך - איך הייתי
אוחז בשתי כתפייך.
מפשיל שרוולייך. משפיל שמלתך. מדרים ראשך.
והייתי אומר לך: מישקה, מישקה.
ולא היית אומרת דבר.
פולניה שלי. שותקת. ואני צועק:
אח... מישקה.
אוי... מישקה שלי.
אוי, כן... כן מישקל'ה.
אהה... מישי מישוש.
מישי.
מישקי.
מישקי פישקי - בא לי לעשות עלייך פיפישקי.