עת חובק המרום בלפיתה איומה,
את השמש הופכת כדם אדומה,
מדמדם לו הערב גווע היום,
אווירת נכאים שוררת פתאום;
נאלח הוא האור,
המוסווה כגיבור,
רק הליל יורד,
נעלם כפוחד;
אז הנר יהבהב בשלהבת חמה,
מרצד על הקיר ומוסר נחמה;
מחמם לב בודד,
בלהבה זהובה,
מהחושך שודד,
את שלטון האימה;
מפיח חיים,
מפזר עלטה,
כשומר נאמן,
עד הנץ החמה.


עת השחר מפציע,
ובוקר מפתיע,
חודר לו בעד,
עננים כמרבד;
ממלא את היום,
בכוחות חדשים,
שוב עולה לה השמש,
פלוגת פרשים;
אז הנר אט יגווע,
לו ללא יבבה,
דמעותיו כבר יבשו,
והפכו שעווה;
ממקומו ייגדע,
אל מקום לא נודע;
מיוזע מיותם,
מיותר מפוחם,
שוב כלוא בארון,
כלוחם שנדם.