בכניסה לדירה מתבלבלות לי פתאום הידיים ואני מנסה לפתוח את
הדלת עם המפתח הלא-נכון. "זו דלת מפונקת", אני מנסה לחפות על
האידיוט המתרגש, "היא לא מקבלת כל מפתח, ובטח..." - אני עוצר
לרגע ומוצא את המפתח הנכון בצרור, "בטח לא את המפתח של
המכונית!"  מאוד מצחיק, באמת.
את מחייכת שוב, למרות הכישלון המר בהצחקה, וסוכן ההימורים
הקטנוני שיושב לי במוח רושם עליה ניכרת בסיכוייו של המתמודד.
אור. מסיט את הווילון בחלון הרחוק ומסתובב אליך שוב. Voila!
את בוחנת את החדר במבט מתענין בכנות. מה זו ההבעה הזו? יכול
להיות שזו הערכה אמיתית?
לא בטוח, אבל אצלי בראש סוכן ההימורים כבר פתח בקבוק שמפניה
והתחיל מסיבת ריקודים.
עכשיו צריך פסקול לסצינה שלנו... סוזאן ווגה? סטינג? דווקא
הקיור צץ לו פתאום משומקום ואני מקבל את זה כסימן ממישהו.
זהו זה, ביתי הוא ביתך, תרגישי חופשיה לעשות כאן ככל העולה על
רוחך. הדירה וכל מה שבה עומדים נכונים לספק את כל מאווייך. זה
כולל גם את בעל הבית, למקרה ששאלת את עצמך, ואם אפשר אז כמה
שיותר מהר, כי את יפה מדי ואני כאן שטוח לרגליך בלי שום רצון
מלבד להיות שלך.
אני מוזג לך ולי לימונדה ונשען על השיש. את נשענת לידי, קרוב.
זיקוקים מתפוצצים לי בראש, סרטים צבעוניים טסים וצפצפות נייר
צווחות כמו ברווזים משוגעים.
נשימה עמוקה...  

מדברים דיבורים מתוקים, פריכים, שקופים. השיחה זורמת מעצמה
לשומקום, מפכפכת כמו מי פלג בבוסתן נטוש. פתאום הספל שלך מונח
על השיש, ריק למחצה, ואת מביטה בלי סיבה למטה, אל כוננית
הספרים שמתחת לחלון. קווצת שיערות חומות מתווה קשת עדינה מעל
צווארך, ואני מוצא שהוא מושלם, בהיר וברבורי.
זה קו פרשת המים. לשם כך, גבירותי ורבותי, נתכנסנו כאן היום.
אני מחכה שתסובבי את מבטך בחזרה אלי ומתענג על ההתכווצות הזו
שקורה לי בבטן כשאני לוכד אותך בעיני. זה הזמן לקפוץ, ולהאמין
שגם את מושיטה ידיים מהצד השני של הטרפז. אני רוכן אלייך
ונתפס, מרגיש את הציפייה בשפתייך, משחרר אחיזה ומתערבל איתך.

והכל כל-כך נכון.
כאילו התאמנו יחד על התרגיל הזה, הכל עובד בתזמון מושלם,
הידיים מתיישבות במקום הנכון, המתניים נצמדות, השפתיים מרפרפות
וננעלות, לשונות נאחזות, מתערסלות, נפרדות ושבות זו לזו. חש
אותך חשה אותי חש אותך, והריח שלך נספג בי ברגע הזה ומעכשיו
ילווה אותי בכל רגע של היום, גם הרבה אחרי שתלכי.
הפיות נפרדים ואנחנו נלפתים בחיבוק שאומר: "הנה, מצאתי אותך".

את לוחצת חזק ממש. יכול להיות שחסרתי לך כמו שחסרת לי?
שוקע בין כתפך לצוואר ומרגיש את היקום גועש לי בין השכמות
ומתאזן בתוך הלב. יינג ויאנג מפסיקים פתאום להיאבק ומחליטים
ללכת ביחד לדוג. מיליארד תאי עצב שולחים מסרים בהיסטריה אבל
מישהו למעלה, במרכז הבקרה, כיבה את המסכים, שם את הרגליים על
השולחן והדליק סיגריה.
אם הייתי חתול הייתי מגרגר. חבל שאני לא חתול.

מדברים בעיניים. הגאות עולה ושוטפת, הפעימות מואצות לקצב
בוסה-נובה, הכל נטען מחדש תיכף יבוא הניצוץ ואנחנו נתפוצץ שוב
מכמיהה.
כשתלכי, תקרעי ממני בחוסר רצון ותסתובבי פעמיים לנופף, כאילו
לא נדברנו להפגש שוב מחר.
מעכשיו- כל פרידה תהיה אולם תפילה ריק המהדהד את קול פגישתנו
האחרונה.
עכשיו, כשנעלמת מעבר לפינה, יש לי זמן לתהות איך יכולתי לחכות
עד עכשיו, להדהם שוב מהלב- הספוג הצמוק והיבש הזה שהמתין כל כך
הרבה זמן ואז, ברגע אחד, ספח פנימה שיטפון של אהבה.

מסביב נוצץ אלי העולם, כאילו מישהו הסיר ממנו שכבה של אפרוריות
בנייר זכוכית. הצלילות מוחלטת, ממכרת. אני יודע היטב שהרגעים
הללו יקרים, חולפים, נדירים. לעולם לא ארגיש עוד כך, טעון כמו
ענן בסופת ברקים.  רגע קצר- והקסם ימוג. העולם לא ישוב להיות
עוד כל כך חסר גבולות.

אני שואל את עצמי אם יתכן שהתחושה הזו תיגמר אי-פעם. השכל טוען
בתוקף שכן אבל אני ממאן להאמין.
בכל מקרה זה לא משנה.
בזכותך, ברגע הזה אני חי.