קימה
קור באוויר, נשיקה והתמתחות
אתמול שבתי מאוחר אל זרועותיך,
חיש כבדו עפעפי, מכורבלת במיטתך.
ארוחת צהרים
חזרה לעבודה, דיון והתפתחות,
תובנה חדשה.
חיוך כשאתה חולף מול עיני

אולי אסע בערב אל הקטן,
אקריא לו סיפור.
אולי אטבע במוזיקה, בספר,
אכתוב משהו חדש.

ולפתע,

היה כלא היה
חדלתי מלהיות
המוות הלא נודע אספני אליו
על מלחמה לא לי, ואדמה לא שלי,
ושנאה שאחרים כפו עלי את חלקי בה.

ואני, רק מתחילה,
פוקחת עיניים, פוערת נחיריי
פושטת זרועות לכל החוויות
שהיו אמורות להזדמן לי
ואינן יותר.
ואני, איני יותר.