זהו, זה הולך להגמר. בעוד כמה שניות אני עומד לסיים את המרדף.
מרדף שנמשך קרוב לשש שנים יגיע לסופו בעוד כמה שניות. אני חייב
להודות שאני חש הקלה. בהתחלה זלזלתי בו וחשבתי לעצמי "עוד
חובבן ארור...", לזכותו יאמר שלא פעם נשארתי מופתע וישנם כמה
דברים שלא הצלחתי להבין עד היום. אולי זה הפרצוף התמים שלו או
הדיבור הרהוט שהצליחו לחלץ אותו בכל פעם. ואולי זה רק מזל,
הרבה מזל.
לפעמים ריחמתי על הבחור המסכן, לפעמים רציתי לעזור לו לברוח,
אבל רוב הזמן שנאתי אותו. אני לא יודע אם הוא חשב על התוצאות
לפני שהוא התחיל הכל או שהוא סתם נסחף לתוך מערבולת. בכל מקרה
המצב כרגע הוא בלתי נמנע, ואני לא מתכוון לנסות ולשנות אותו.
היה שלב שחשבתי שעזרה מקצועית תוכל לעזור לו ולא נצטרך להגיע
לרגע הזה, אבל הוא צעיר ובטוח שהוא יודע הכל. השחצנות הזאת היא
שתביא לסופו בעוד מספר שניות. המבט בפנים שלו זחוח, הוא בטח
חושב שבעוד רגע מישהו יכנס ויציל אותו, כמו שקרה כבר כמה פעמים
בעבר. או שאולי הוא השלים עם הגורל.
בדרך כלל אדם שעומד מול קנה של אקדח מכווץ את גופו, כאילו על
מנת לעצור את הכדור. זאת הסיבה שבכל הסרטים תמיד יש למי שנורה
פרצוף המום ברגע שהכדור חודר אל גופו. אבל אצלו אין אפילו סימן
אחד ללחץ, הוא יושב בניחוחות, מחזיק כוס בירה ובוהה בסרט
שהוריד מהאינטרנט. לפעמים האדישות שלו יכולה להוציא אותי
מהכלים, אני חושב בזאת הסיבה שהוא עדיין בחיים למרות כל
הנסיונות. אבל הפעם זה לא יעזור לו, הבטחתי לעצמי להיות ממוקד
ולסיים את זה אחת ולתמיד. אחרי הכל, הטירון המחורבן הזה לא
יקלקל לי את הרזומה.

אני מוציא את האקדח מתוך הנרתיק ונזכר איך הכל התחיל. זה היה
יום לחוץ, הייתי בדיוק בדרך החוצה כשהטלפון צלצל. עניתי בחוסר
חשק, רשמתי את הפרטים על פתק קטן והשארתי אותו על השולחן. "עוד
ילד שרוצה תשומת לב" חשבתי לעצמי בדרך לחנייה. לפעמים אני לא
מבין למה אנשים פונים דווקא אלי, אני אמנם נחשב לטוב ביותר
בתחום אבל התשלום הוא בהתאם. יש מקרים בהם אני מפנה פונים
למשרדים אחרים, אחרי הכל כסף זה לא הכול בחיים וצריך לשמור על
המוניטין. אבל ההצעה הזאת הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה, חוץ
מזה, זה היה נראה כמו כסף קל. רק אחרי שנתיים התחלתי להבין למה
פנו דווקא אלי מלכתחילה.

אני מוציא את המחסנית ומתחיל לרוקן אותה. אני אוהב לעשות את
העבודה נקייה, כדור אחד מדוייק בין העיניים עושה את העבודה
ביעילות וגם לא מלכלך את האיזור בדם. ליתר ביטחון אני מוסיף
עוד כדור.
אני נזכר בפעם הראשונה שעמדתי מולו פנים אל פנים. האצבע שלי
כבר הייתה על ההדק, הוא עמד מולי וחייך. פתאום משום מקום הגיעה
החברה הבלונדינית שלו וביקשה שאני אתן לו עוד סיכוי. טוב, היא
לא הייתה ממש חברה שלו, הם הסתובבו הרבה ביחד והדמעות שלה
שכנעו אותי. היא הבטיחה לי שהוא ישתנה. "אתה מתרכך" חשבתי
לעצמי, אבל לא יכולתי לעמוד מול הפרצוף היפה והטוב שלה. "יהיו
עוד הזדמנויות" מלמלתי.
בפעם השנייה הוא סיפר לי שהוא עומד להתגייס לצבא. "אולי יצא
ממנו משהו מועיל בסופו של דבר" חשבתי. "אני אעקוב אחריך" אמרתי
לו "אל תאכזב אותי", הוא חייך. מהר מאד הבנתי את הסיבה - עוד
לפני שהיה שנה בצבא הוא הפך למפקד. היה משהו באופן בו החזיק את
הנשק שהקרין בטחון וחוסר פחד. כשחייל פלט לעברו כדור בזמן
אימון הוא סובב את הראש וחייך, המבט הקפוא בעיניים לא השתנה.
זה הפך אותו סופית לאגדה. השמועות רצו סביבו בקצב מטורף,
התחלתי להשתכנע שצדקתי כשנתתי לו עוד סיכוי. בינתיים שמתי לב
שהבחורה הבלונדינית נעלמה ואת מקומה החליפה בחורה שחורת שער.
"לפחות יש לו טעם טוב בבחורות" צחקתי.

הכנסתי את המחסנית לאקדח ודרכתי אותו. נזכרתי בנפילה הגדולה
שלו. העלייה למעלה הייתה מהירה, אולי מהירה מידי. תוך זמן קצר
הוא החליט שהוא מיצה את עצמו ואין לו יותר שאיפות. הוא הרים
אלי טלפון ואמר לי שהוא מחכה לי. אמרתי לו שהוא צריך לנסות שוב
לפני שאני אבוא. "אני לא מתעסק עם לוזרים, תוכיח לי שאתה ראוי
ואני כבר אבוא" הבטחתי. שוב הסתבר לי שעשיתי את הצעד הנכון.
אבל היה משהו מרגיז בקלות שהכל הגיע לו. נראה שכל מטרה שהוא
הציב לעצמו הושגה תוך זמן קצר. בהתחלה זה היה כיף, אבל אני
חושב שבסופו של דבר זה ממש תסכל אותו עד שזה הגיע למצב שהייתי
חייב להתערב שוב.
היה נראה שהוא הציב לעצמו מטרה שאותה ידע שלא יוכל להשיג. היה
נראה לי שהוא מתגרה בי, הוא ניסה למתוח את הגבולות ולראות כמה
סבלנות יש לי. הוא הצליח להתחמק ממני שוב ושוב בצורות שתסכלו
אותי. אבל כמו לכל אחד, גם לו הייתה נקודת חולשה. שמתי לב שהוא
חוזר תמיד אל אותה נקודה בניסיון נואש להגשים את המטרה שהציב
לעצמו. לקח לי אמנם הרבה זמן, אבל בסופו של דבר הצלחתי לעלות
עליו.

דרכתי את האקדח. מולי רצו כל כך הרבה תמונות בראש. הוא ליד
שחורת השיער ביום שישי בערב. הוא ליד שחורת השיער באוטו הכחול
שלו. הוא בחתונה של חבר, לידו שחורת השיער. הדבר הכי אירוני
בכל הסיפור זה שהוא חשב שהיא הסיבה שלו לחיות, הוא לא יודע
שהיא הסיבה שבגללה הוא הולך למות. אני מנער את המחשבות מהראש
"הפעם זה לא יעזור לו" אני מבטיח לעצמי. יד ימין אוחזת באקדח
ומתרוממת בתנועה איטית אך בטוחה. אף שריר לא זז אצלו בפנים
ונראה כאילו הכל עובר לידו. הוא יושב נינוח וממשיך לבהות בסרט.
האצבע סוחטת לאחור את ההדק.
נקירה.
התרמיל עף הצידה והקליע יוצא מהלוע.
החיוך נמשך.
הכדור חודר לראשו.
כתם אדום גדל במהירות, מלכלך את החולצה שלי.
על הפרצוף לא רואים הבעה של הפתעה, כאילו זה דבר רגיל אצלו.
האקדח נשמט אל הרצפה.
עכשיו אני מתחיל להרגיש כאב חד, כאילו רכבת טסה לי בתוך המוח
וחותכת אותו לשניים. אני כבר לא רואה כלום, שחור.
זרם חשמלי אחרון עובר במוח והגוף נע בעווית מסוימת. הראש נופל
על השולחן והגוף קופא.
זהו זה הסוף.
שלי.