"רק מעט..." לחש האדון ברוך, מסיט את השרוול "רק מעט." דמותו
החלה להיטשטש מול עיניו של הישירם.
הוא חש חולשה שפושטת בו, היה כאב חד לכמה שניות ואז התעמם,
כאילו זרועו נרדמה... רק שהיא לא עיקצצה. הוא השעין את ראשו על
הכורסא. יותר מידיי יופי, יותר מידיי שלווה, יותר מידיי חום
ומתיקות בפיו.
הכוס נפלה מידו הרפויה והתנפצה על השטיח.
האדון התרומם, נושם עמוק ומסיט את השיער מעל פניו. הוא החדיר
ציפורן לתוך אחת מאצבעותיו עד שזו דיממה.
"הישירם." הוא קרא, קולו נשמע להישירם עמום ועם זאת ברור...
כמו לחישה ברדיו אשר כוון לעוצמה המרבית.
"מה?" שאל הישירם, בקושי מזיז את שפתיו.
"שתה, הישירם."
והוא שתה.
                                                         

מדוע הוא שתה? הדם אכל אותו מבפנים, ייבש אותו... גרם לו
להתפרק. לא מספיק בכדיי לעזור לו ועם זאת לא מעט מספיק בכדיי
לתת לו למות. והוא סבל... הוא סבל כל כך.
אילו רק אנג'ל הייתה אומרת לאביה!
אך כבר לא היה איכפת לו. הוא היה אדיש לחלוטין, מבטו נעוץ
בתקרה מבלי לעפעף אפילו. חיי את חייו מחדש. חיים בלי התחלה
ובלי סוף, כאילו עליו לצעוד במעגל מבלי לעצור, לנוח. והוא היה
כל כך עייף.
הילד שבתוכו פרץ בבכי, הישירם בן העשר שרצה לצעוק, לרוץ, לשיר!
הוא התאבל על עצמו. התאבל על גוף חסר תועלת.

והדממה הייתה קשה, מופרת רק לעיתים ע"י קולות שהוא ברא. אלוהים
שיצר את החיים רק מתוך בדידות.