הוא שוב שוכב שם בדממה.
בגשם על גג של בניין רב קומות.
הוא שוכב שם וממתין.
משקיף, מסתכל, בוחן, בודק, מכוון.
פעם ראשונה, עשירית, מאה, נו מי כבר ממשיך לספור.
בכל פעם הוא הצליח, סיים.
אפילו פעם אחת הוא לא נכשל. אבל, בכל פעם, זה כמו בפעם
הראשונה.
כן, קשה לקחת חיי אדם. מוכרחים זו הפרנסה.
לא, הוא לא לקח על עצמו עבודות של הריגת נשים וילדים.
הוא גם תמיד עקב, בדק, בחן את הקורבן לוודא שאכן הוא
אדם רע, חוטא, מתועב. בכל פעם שלחץ על ההדק הוא,
עזר לעולם, הפך אותו למקום טוב יותר.
בכל פעם שלחץ על ההדק, חלק נוסף ממנו מת.
כסף זה לא הכל בחיים, חשב לעצמו.
אחרי העבודה הזאת אני מסיים.
הוא כבר לא זכר מתי הייתה הפעם הראשונה שהחליט לעשות זאת,
אך, הוא ידע שזה לעולם לא יקרה.
ושוב הוא שוכב שם, לבד, בחושך, בקור, בדממה ומחכה.
העבודה החדשה עוד לא יצאה מהבניין.
הפעם זה בחור צעיר.
דווקא חבל לו שזה בחר צעיר, כי כל החיים לפניו...
טוב, מה שהיה לו עד עכשיו, נקווה שהיה טוב כי כבר לו יהיה
המשך.
הנה הוא מחוץ לבנין.
בול בכוונת.
ההדק נלחץ כמעט מעצמו.
הו קם מקפל בשקט ויסודיות את הרובה.
בוחן את הגג וניגש ומדרגות.
חמש דקות אחר כך הוא ברחוב תופס מונית ומסתלק. לאן לביתו.
בבית יש לו שתי הודעות.
אחת מבחורה נחמדה שפגש לא מזמן, השניה הצעת עבודה.
הוא מוזג לעצמו וויסקי, ומתיישב בכורסא.
בקור, לבד, בחושך, ומטפטף את שארית מצפונו לרצפה.