כמו בכל שבת בצהרים בשלושה חודשים האחרונים, אני יושב על הספה
בסלון ונאלץ לעסוק בקריאת חומר למודי כלשהו.
הפעם קראתי חומר לעוד איזה מבחן חשוב שכמובן יכריע את כל
עתידי.
תוך כדי שאני קורא, פתאום אני שם לב, שכל כמה דקות, אני מאבד
את הריכוז שלי ומתחיל לחשוב עליה.
דמותה עולה וניצבת לנגד עיני כמו איזה חזון אוטופי לא ניתן
להשגה.
אלא שלא כך הם פני הדברים. ההיא שעולה אל מולי - שלי היא.
לא במובן הרכושני. היא לא שלי כמו שאני לא שלה, ולחילופין, היא
שלי כמו שאני שלה. אבל היא שלי. היא איתי. אני איתה. אני חושב
עליה כשאני קם בבוקר, לאורך התנהלות היום וכשאני הולך לישון.
וגם היא מרגישה כך. אני יודע. הייתי שם.
וחזרה לשבת בצהרים. עד אותו רגע, שעליו אדבר, לא הבנתי למה אני
לא מצליח להפסיק להסתכל באיזו תמונה של איזו אשה בעתון.
ואז הבנתי. לא את האשה ההיא אני מחפש, כי אם את האשה שלי.
ואז הלכתי צעד אחד קדימה: אני מתגעגע.
אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני מתגעגע למישהו. וראיתי אותה
לפני יומיים קצרים..
רק מתחזקת אצלי ההבנה שאני מאוהב...