מונה הוק / עוד יום שעבר |
והלב מאחוריו נסחב,
נגרר,
על מדרכה.
לא מקשיב, מפיץ
הרבה הרבה
דברי אוויר, מתמוגגים
אל תוך פיח הרחוב.
ועכשיו...
חתיכותיו מסוננות,
כמו החלומות, עננים
עננים של כלום.
כן, כן גם התקוות
הן נשימות של תעתוע,
כגורל החלומות,
גם הן נעלמות.
בעיניים גדולות,
הלב לוקח, ויורק
לחלל.
מותיר את הריק,
וטיפות מספר של דבש,
כי נדרס, אולי
פג תוקפו, מזמן.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|