"בוא נישאר ידידים" ככה היא אמרה לי, נשברתי.
לא חשבתי שיגיע היום הזה בחיים שלי. לא ידעתי איפה לקבור את
עצמי, אבל קינאתי בכל מי שמת. אני לא מבין, לא מבין אותה.
אולי כדאי שאספר לכם מהתחלה, שאולי אתם תבינו מאיפה זה בא.

אני והיא למדנו באותה עיר אבל לא באותו בית ספר, בכל זאת לקחנו
את אותו קו האוטובוס מאותה התחנה, היא תמיד ירדה קודם, אני
ירדתי 2 תחנות אחריה.
שמתי לב אליה כבר מההתחלה, תמיד עם כרטיסיה, אותו תיק, יושבת
מאחורה. סיקרנה אותי.
יום אחד סיימתי יום לימודים ארוך ומיהרתי להגיע לתחנה כשבמקום
התברר לי שאת הכרטיסיה שכחתי ובכיס יש רק 20 אגורות... הסתכלתי
מסביבי וראיתי אותה, עם הדיסקמן שומעת מוזיקה. התקרבתי אליה
בזהירות... לא יודע מה חשבתי באותו רגע, היא קלטה אותי והורידה
את האוזניות ואפילו לפני שהוצאתי הגה היא שאלה
"אתה צריך שאני אנקב עלייך?"
וואו. היא הסתכלה לי ישר באישונים. הייתי קצת המום אבל הינהנתי
ושאלתי אותה "איך ידעת...?"
היא חייכה, האוטובוס הגיע ועלינו ביחד.
תמיד עלינו ביחד אבל הפעם זה היה יותר ביחד.
בכל אופן, ככה זה התחיל, אחר כך היינו מחליפים כמה מילים,
משפטים, בסוף זה התפתח לשיחות... כל יום באותה שעה, באותה
תחנה, שיחות סתמיות ועמוקות.
עד שיום אחד היא לא באה, דאגתי, לא יודע למה, עליתי לאוטובוס
וירדתי בתחנה שלה... לא ידעתי כל כך לאן אני הולך אז עשיתי כמה
סיבובים, פתאום ראיתי אותה, היא שכבה על ספסל בפארק ליד,
רגליים למעלה, סיגריה ביד אחת והדיסקמן מנגן.
באתי אליה, היא נבהלה והתיישבה, התיישבתי לידה, היא לא אמרה
כלום, הורידה את האוזניות וחיבקה אותי. אז פתאום שמעתי את
היללות הקטנות של הבכי שלה, ואת טיפות הדמעות. הצמדתי אותה
אליי וככה שתקנו.

אחרי זה הסתבר שהכלב שלה מת לילה לפני וכשהיא הייתה בדרך לבית
הספר באותו יום היא פשוט החליטה להישאר על הספסל הזה, היא אמרה
לי שהיא העבירה את הזמן עד שאני אגיע.
דיברנו אחר כך עוד, הרגשתי שהקשר שלנו מתחזק.
היינו קובעים להיפגש לפעמים אחרי 12 בלילה, ככה, כל פעם שהיא
רצתה היא הרימה אליי טלפון והייתי בא, היינו מדברים שעות, היא
אמנם פחות, אני דיברתי הרבה אבל היא באמת הקשיבה, בין השאחטות
שהיא הייתה לוקחת היא הייתה משחילה איזה משפט פנינה שהייתי
זוכר אותו עד גיל 60,
משו ששווה ללכת 20 דקות בקור מקפיא בשבילו.
למרות שהקור לא נראה שממש השפיע עליה היינו מתקרבים אחד לשני
לפעמים, אולי להתחמם, אולי לא.

יום אחד היא הזמינה אותי לבית שלה, אני הסכמתי. היי, זה היה
נראה כמו השלב ההגיוני הבא, לא הייתי אף פעם בבית שלה, היא לא
אהבה אותו כל כך, כלומר, את המשפחה.
נכנסנו פנימה וראיתי שהבית ריק, הבנתי עכשיו למה היא לקחה אותי
פנימה, היא הייתה לבד בבית וניצלה את ההזדמנות להביא אותי
פנימה. לפחות זה מה שחשבתי. נכנסנו לחדר שלה, וכל הזמן הזה היא
שתקה, לא שזה היה יוצא דופן.
היא התיישבה על קצה המיטה שלה והורידה את הצעיף לאט, לא יודע
מה חשבתי, ישבתי לידה, בהיתי בציור שהיה מונח על הריצפה.
היא סובבה את הראש שלי והסתכלנו אחד על השני קרוב...
הדבר הבא שאני זוכר זה את הנשימות הארוכות שלה, הליטופים שלה,
הגופים שלנו מתאחדים, הבועה הנעימה שהיינו בה... שכבנו, עשינו
אהבה, הזדיינו, לא יודע איך תקראו לזה אבל אין לזה הגדרה, מה
שעשינו, מה שהרגשנו היה מעבר לניסוח במילים, מהות החיים אם
תרצו.
הלכתי עוד באותו הלילה, כבר 4 לפנות בוקר אבל היא אמרה שככה
צריך, לא יודע, עשיתי מה שהיא אמרה לי.
בוקר אחרי זה היא לא באה לבית הספר, הנחתי שהיא הייתה עייפה
מדי, התקשרתי אליה והיא לא ענתה, בלילה כבר התייאשתי והלכתי
לראות אותה. והיא, על הספסל בפארק ליד, רגליים למעלה, סיגריה
ביד אחת והדיסקמן מנגן.
התקרבתי אליה... היא קמה על הרגליים שלה, חיבקה אותי חזק ולחשה
לי באוזן "בוא נישאר ידידים" ככה היא אמרה לי, נשברתי.
לא חשבתי שיגיע היום הזה בחיים שלי. לא ידעתי איפה לקבור את
עצמי, אבל קינאתי בכל מי שמת. אני לא מבין, לא מבין אותה.
הסתכלתי לה בעיניים וראיתי דמעות, היא אמרה סליחה והלכה.

נשארו עוד 3 ימים לסוף הלימודים וכבר לא ראיתי אותה בתחנה,
הקשר בינינו נותק, ראיתי אותה פעם אחרונה יוצאת עם התעודה משער
בית הספר למכונית, הבייתה אני מניח.

אחרי חודש וחצי ראיתי שלט על הבית שלה "להשכרה".
רעדתי ורצתי חזרה הבייתה, לא ידעתי מה לעשות.
בבית חיכה לי מכתב עם השם שלי עליו, המכתב היה ממנה וכל מה
שהיה בו כתוב זה "אתה היית הטעות הכי אהובה עליי".