אני יושב על הכורסא, מקנח את האף ומשליך נייר טואלט משומש נוסף
אל תוך הפח החדש שקניתי לא מזמן. מנסה לחשוב אבל אין לי מוזה.

אחרי ימים שלמים של שעמום, כשהוא לא מפסיק להשליך אליי סרטוטים
מקושקשים, שמחתי על השינוי המרענן, של ניירות הטואלט. הבחור
אלרגי, אין מה לעשות.

תמיד חשבתי שזה סתם צינון, כמו לפני כל תחילת חורף. אני מאוד
אוהב את החורף, אבל שונא את הגשם המעצבן הזה שתמיד עושה אותי
חולה. לפני כל חורף תמיד אני מצטנן, עד שהמערכת החיסונית
הדפוקה שלי מתרגלת למצב הקיים ועוזבת אותי במנוחה. כשאני מבריא
כבר הקיץ מתקרב, ואז אני יוצא אל חוף הים, יושב על כסא ומתבונן
בגלים השקטים ומסרטט את הפסל הבא שלי.

הוא קצת לא מאופס, האיש הזה. כשהוא הביא אותי הביתה, לפני כמה
שנים, נתקפתי חרדה למראה הגרוטאות בסלון. אחר כך הבנתי שהוא
אומן. אתם יודעים, הטיפוסים האלה שלוקחים כל מיני דברים שהם
מוצאים ברחוב, מדביקים את זה עם דבק מגע, תוקעים לזה כותרת
מפוצצת וקוראים לזה פסל. אמנות מודרנית, הם אומרים.

המשפחה שלי אף פעם לא קיבלה את עניין האומנות יפה. אימא שלי,
כמו כל האמהות היהודיות, רצתה שאהיה רופא או עורך דין. אבא רצה
שאלך בעקבותיו ואהיה רואה חשבון שמתחתן עם פולניות שרוצות אותו
רק בשביל הכסף.

בהתחלה מאוד פחדתי מהבית הזה. המפלצות שלו היו בכל מקום.
בסלון, במטבח, בחדר השינה, אפילו בשירותים. ניסיתי לפטפט קצת
עם מה שנראה כמו מעיים של חתול, אבל הוא נשאר דבוק לקיר ולא
הוציא מילה. "1500 דולר", היה כתוב על התווית שהוצמדה עליו.

ביום ההולדת השש עשרה שלי, אבא היה כל כך גאה ואמר שהוא יקנה
לי כל מה שאבקש. "אני רוצה ללמוד בתלמה ילין", אמרתי. אמא כמעט
התעלפה וגירשה את כל החברים שלי מהבית בטענה שאני לא מרגיש
טוב. אבא הלך לחדר שלי, הפיל את שולחן הכתיבה על הרצפה וקרע את
כל הציורים שלי. מאז עברתי לפיסול. לא סתם פיסול, פיסול ממתכת,
דברים שהוא לא יוכל לשבור.

רוב הזמן אף אחד לא בא לפה. ישנו רק המשוגע הזה, פורע את
שערותיו ומשרבט דברים על נייר. לפעמים היה מרוצה מהתוצאה ואז
לא הייתי רואה אותו במשך כמה ימים. לבסוף הוא היה חוזר עם עוד
"יצירה" חדשה. הגבול בין גאונות לטירוף הוא דק מאוד, כמו שאומר
מדיח הכלים העשוי מברזל.

אחרי שסיימתי צבא אבא אמר שהגיע הזמן ללכת לאוניברסיטה ושהוא
מוכן לממן את הלימודים שלי בכל מקום שבו אבחר. כשאמרתי שאני
רוצה לבצלאל הוא סילק אותי מהבית.

אני די בטוח שאין לו קונים. אני לא יודע למה, כי למרות שאני
אישית לא מחבב אותו במיוחד, דווקא שמעתי שיש המון עשירים
שמחפשים דברים כאלה, כנראה המקום הזה לא עושה רושם טוב מידי.
פעם ראיתי איש עם חליפה נכנס לפה, אבל לא הספקתי לספור חצי שעה
והוא כבר הלך בעודו ממלמל שהוא לא מצא את מה שחיפש.

בסופו של דבר הבנתי שאצטרך לדאוג לעצמי. שכרתי דירה כאן, בחור
הזה, ובעזרת הגרושים שאימא נתנה לי הצלחתי להחזיק מעמד. הייתי
מצוברח מאוד ופיסלתי כל מיני דברים של עצב, שאף אחד לא הבין.
והם קוראים לעצמם "מבקרי אומנות".

יש את התקופות ה"טובות", שהוא מפסל כמעט כל יום ויש את ה"פחות
טובות", שאין מוזה ואז הוא קונה ארגזים שלמים של נייר טואלט
ומעביר שבועות בקינוח אף ובצפייה בטלנובלות. בחיים לא שמעתי על
גבר שצופה בטלנובלות.

לקראת החורף תמיד אני מצטנן. הרופא תמיד אובד עצות ונותן לי
אקמול. לפני כמה ימים הוא התקשר ואמר בהתרגשות שהוא חושב שעלה
על משהו, ואני כנראה אלרגי לגשם. ניתקתי את הטלפון וניסיתי
לעצב מעמד לתרופות מפלדה.

כבר כמה זמן שאני מלא לגמרי ולא מסוגל להכיל את השטויות שלו.
נייר טואלט, נייר מקושקש, מה זה משנה. על מיחזור הבנאדם אף פעם
לא שמע, אלפי עצים נכרתים בגללו כל יום.

בסוף החלטתי להקשיב לרופא המטורלל ולקחתי את המרשם לתרופה נגד
אלרגיית גשם. כמובן שבשבילה אני צריך ללכת לבית המרקחת
ולהירטב. מין פרדוקס כזה.

יום אחד הוא הלך באמצע הצהריים כשבידו פיסת נייר קטנה. הוא
התבונן בה ארוכות, לקח מטריה שהוא בעצמו עיצב (בדיל) ויצא
החוצה.

כל הרחוב היה מוצף, התחלתי להתעטש כמו מטורף וחשבתי שלעולם לא
אספיק להגיע לבית המרקחת לפני שאתפגר.

פתאום הבנתי כמה המטורף הזה חסר לי, רציתי לשמוע אותו ממלמל
לעצמו, מנסה לקלוע עוד נייר מקומט ולא פוגע. לוזר.

הגעתי לשם באפיסת כוחות, הרגשתי כמו סמרטוט ולא יכולתי להוציא
הגה מהפה. ניגשתי אל הדלפק. רוקחת חביבה חייכה אליי, כמו מלאך.
חייכתי חיוך נבוך ונפלתי לרצפה.

האישה היחידה שאי פעם ראיתי בבית הזה הייתה הגזברית מועד הבית,
שלא מפסיקה לצרוח כמה שהוא מאחר בתשלום ומאיימת שהיא תקרא לבעל
הבית מאמריקה שיפנה אותו, כי לזקנה כמוה כבר אין כוח.

כשהתעוררתי ראיתי אותה.
"אתה בסדר אדוני?" היא שאלה, מפוחדת. "אני מרגיש יותר טוב",
פלטתי.
קמתי במהירות מפתיעה מהרצפה והבאתי לה את המרשם. היא חייכה.
"אלרגי לגשם, הא?"
"כן".
"בחיים לא שמעתי על מישהו שאלרגי לגשם".
התפתחה שיחה והזמנתי אותה הביתה, ברגע שהצבתי את הרגל מחוץ
לדלת חשתי צמרמורת וחשבתי שאתעלף עוד פעם.
"אולי כדאי שניסע במכונית שלי", היא אמרה.

הערב ירד והוא עוד לא חזר, כמעט ונטרפה עליי דעתי ובסוף הבנתי
כמה אני אפס בלעדיו. פח אשפה ציני. לוזר.

סיפרתי לה שאני מפסל והיא נורא התלהבה. כשסובבתי את המפתח
ראיתי אותה בזוית העין, רועדת מקור, מלאה בגשם. הרגשתי טוב,
להפתעתי. טוב יותר מאי פעם.

כששמעתי את המפתח מסתובב נתקפתי אושר בלתי יתואר. ראיתי אותו
נכנס לסלון, רטוב כולו. אחריו נכנסה בחורה. בחורה? כמעט
התעלפתי ואז נזכרתי שפחי אשפה לא יכולים להתעלף. מין פרדוקס
כזה.

היא נורא התלהבה מכל הפסלים ואמרה שאני גאון. הייתי כל כך
מופתע ברגע שאמרה את זה. אחרי שהיא עזבה אותי, תמיד דמיינתי את
הרגע הזה.

מתישהו קלטתי שהוא מאוהב. הרגשה כזו. הוא ניסה כל הזמן לפסל
אבל לא הלך לו, מפני שהמוזה באה רק כשהוא עצוב, אבל הוא לא
היה. מין פרדוקס כזה.

אחרי שהיא הבינה שאני לא מסוגל לפסל כשאני איתה, היא נפרדה
ממני.
שבוע אחרי זה פיסלתי שלושה פסלים על אהבה. ממתכת, כדי שאבא לא
ישבור.