הוא הגביה את כובע הקש שלו באיטיות והציץ לעברי, חושף זוג
עיניים חבולות ופה שלא נסגר כהלכה. 'יש לך מארק?' הוא שאל.
לא יכולתי לשקר לו. הוצאתי את הארנק מיד והבאתי לו מטבע של
מארק אחד.
'תודה רבה' הוא אמר 'הייתי צריך את זה.'
הוא סובב את כובע הקש על פדחתו.
'אתה גר ברחוב?' שאלתי.
'כן,' הוא אמר 'איפה אני יכול לחיות?'
שתקתי.
'תגיד!' דרש לפתע בקול רם שגרם לרבים מהעומדים בתחנה להסב את
מבטם ונופף בידיו 'זה מותר בכלל לגור ברחוב בקלן?'
שתקתי.
'זה מותר?' דרש שוב במפגיע ודפק בידו על מושב הספסל הסמוך.
'אני מאמין שזה מותר.' השבתי.
'אף אחד לא נותן לי לגור בשום מקום' אמר, ספק מתלונן.
נשימתו הייתה כבדה ומאומצת, פניו מלאות חתכים אדומים, כאילו
הכה אותו מישהו קשות.
'היי!' אמר לפתע 'אתה לא גרמני!'
'אני כן' הכרזתי 'אני דווקא כן.'
'לא! לא!' התעקש 'אתה יודע למה אני מתכוון. אתה לא גרמני.
תקשיב איך אתה מדבר.'
'היי! תקשיב איך אתה מדבר.' אמרתי.
הוא השפיל לפתע את מבטו. 'אני מצטער' אמר, וניכר שהוא מתכוון
לכך. 'לא התכוונתי.'
'אני יודע בדיוק למה התכוונת.'
'אני מצטער.'
אבל כעבור רגע נסתיימה תקופת הצינון שגזר על עצמו. 'נו, אז
מאיפה אתה?' שאל במופגן.
'אני מישראל' אמרתי.
'מה? אתה גמל?' שאל בתמיהה, מותח את צווארו קדימה לכיווני במבט
משתומם.
'גמל?' תמהתי, 'למה גמל?'
הוא נפנף בידו בתנועה מבטלת. 'לא, לא' מלמל 'אל תשים לב. סתם.
לא נותנים לישון ברחובות. לא נותנים לישון.'
וכך מלמל דקה קלה בגרמנית מבולבלת עד שבסופו של דבר הביט עלי
שוב וקרא:
'רגע, אני יודע! אתה יהודי!'
'נכון' אמרתי וחייכתי 'אבל אתה אמרת.'
'היי. אתם היהודים. לא רואים אתכם בזמן האחרון. מה קרה איתכם.
לאן נעלמתם?'
צחקתי.
'שכחת מה קרה?' שאלתי.
הוא הביט עלי במבט חוקר ומתעניין.
'מה קרה?' שאל 'קרה משהו?'
'חיסלו אותנו.' אמרתי 'כמו כלום. לימדו אותנו לקח.'
'מי חיסל?' הוא התרומם, עצבני, מנופף את ידיו 'מי חיסל. אני
אשבור לו את העצמות. תגיד לי מי חיסל.'
'עזוב, זה היה מזמן' אמרתי וחייכתי, מנסה להרגיע אותו. כמה
מהאנשים בתחנה הביטו לכיוונו במבט חושש וחשאי.
הוא התיישב.
'מתי זה היה?' הוא שאל.
'לפני חמישים שנה, פלוס.'
'איך עשו לכם את זה? אני לא מבין?' שאל בקול משתומם. 'לכם???'
'שמו אנשים במקלחות והרעילו אותם בגזים, הרעיבו אנשים למוות
וגם סתם ירו או התעללו. עד שהם מתו.'
הוא הביט עלי בפנים המומות, ולפתע, ללא שהות, החלו הדמעות
עולות בעיניו.
'למה? למה?' שאל מביט בי בפניו הדומעות 'למה עשו לכם כזה דבר?
לכם? לכם? כל כך אהבתי אתכם'
'אמרו שאנחנו נחותים. גזע נחות.'
'נחותים?!' הוא נחר בבוז 'מי נחות. היהודים?! היהודים האלה
שתמיד אני אהבתי אותם כל כך. כמה אני אהבתי אותם! איך היהודים
יכולים להיות נחותים?!'
'ככה אמרו' עניתי ללא להתייחס לטענותיו.
הוא גרד באפו. 'כואב לי בעיניים.' אמר 'תפסו אותי שני שיכורים
והרביצו לי, אתמול. אני לא יכול לסגור את העין כמו שצריך. גם
לא לפתוח איתה. שום דבר בה לא קורה כמו שצריך.'
'אני מצטער לשמוע' אמרתי.
שתקנו.
'אז מה?' שאל 'אתה היהודי האחרון?'
'לא' אמרתי 'יש עוד כמה שנשארו.'
'איפה הם? למה הם לא באים לפה?'
'יש להם עכשיו מדינה משלהם. הם עסוקים עכשיו בעניינים משלהם.'
'אבל שיבואו לבקר מדי פעם' קרא 'תגיד להם שאני רוצה שיבואו.'
'אני אגיד' הבטחתי.
הוא בהה קצת בקבוצות האנשים שעלו על חשמלית מספר 17 שהגיעה
בינתיים. לאחר מספר רגעים החל שוב להתייפח.
'אני מצטער' אמר, 'אני פשוט לא יכול להאמין שזה קרה. מי עשה
כזה דבר נורא?'
'אתם.' אמרתי 'כלומר, בלי שום כוונה להאשים באופן אישי. אבל
הגרמנים, באופן כללי.'
אישוניו התרחבו והוא נעמד במרץ מניף ידו לצד גופו לסימן
שבועה.
'אני לא יודע מה בדיוק קרה,' אמר בכנות 'אבל אני מבטיח לך שלא
היה לי שום חלק בזה.'
'אני יודע שלא היה לך חלק' אמרתי 'אתה היית צעיר מדי.'
'נכון. אתה רואה? זה רק עוד הוכחה.'
'תגיד' התעניין לפתע 'אני יכול גם להיות יהודי?'
'אני חושב שכן. אבל זה לא כל כך פשוט. יש כל מיני חוקים די
נוקשים בעניין הזה.'
'כי תמיד רציתי להיות אחד. ועכשיו שאמרת לי שאנחנו הגרמנים
עשינו לכם כזה נזק אני רוצה לפצות כמה שאני יכול.'
אלא שבאותו רגע הגיעה לתחנה חשמלית מספר 19. נפרדתי ממנו בחטף
לשלום ועליתי על המדרגות האדומות. מהחלון יכולתי לראות אותו
שולף לפתע מתיקו בקבוק יין אדום ומתחיל לשתות. בעיניו היו
דמעות.