[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חמוטל ילין
/
ילדת צ'שר

כך אני זוכרת אותך:

שתינו שכובות על החול, ראשינו נוגעים, לבבותינו פועמים בחוזקה,
מביטות בכוכבים.

"אמא שלי תשתגע," אני אומרת, בפנים מעט סמוקות מהתרגשות.

"להורים שלי זה לא יזיז," את עונה, מבלי להסתכל לעברי.

"להורים שלך אף פעם לא אכפת," אני אומרת, ביותר משמץ קנאה.

"כן," את עונה וקמה בבת אחת, מנערת את החול מהמכנסיים שלך.

ברחנו מהבית. זאת אומרת, אני ברחתי מהבית, את הצטרפת. זאת היתה
הפעם הראשונה (היחידה, בעצם) שברחתי מהבית (הפעם שבה חזרתי
הביתה לפני שההורים שלי הבחינו שנעדרתי לא ממש נחשבת, נכון?),
ולא סתם, אלא לעיר החטאים אילת.

אני כבר לא זוכרת על מה רבתי עם אמא שלי באותו יום, ולא שזה
באמת משנה, אבל לא יכולתי יותר. הייתי מוכרחה לשים כמה שיותר
קילומטרים של מדבר ביני לבינה. כששיתפתי אותך בתוכניות שלי
הפטרת שממילא אין לך משהו יותר טוב לעשות, אז נסענו, בטרמפים,
אפילו שידענו כבר אז כמה זה מסוכן.

כל הדרך הלב שלי פעם כל כך חזק שהייתי בטוחה שהנהג יכול לשמוע,
אבל אולי זה היה סתם הדמיון שלי. הוא די התלהב ממך ואני
קינאתי, כמו שקינאתי בך תמיד - על השיער החלק היפה שלך, על
הפנים הבובתיות, על חוסר הנטייה המשפחתית להשמנה (נושא כאוב
ביותר אצלי), על ההורים שלך שאף פעם לא הגבילו אותך בכסף ותמיד
נתנו לך לעשות כל מה שאת רוצה.

"אז איפה שתי בחורות חמודות שכמותכן הולכות להסתובב?" הנהג שאל
ואת ענית לו בכזאת טבעיות, כאילו עשית את זה כבר אלף פעם.
עד הערב כבר התנהגתם כמו זוג ותיק. אני חייבת להודות שהביך
אותי לראות אתכם מתמזמזים ככה מול הפרצוף שלי. אני, שאז עוד לא
התנשקתי אפילו, זה הביך והרתיח אותי. אבל לא יכולתי להגיד לך
את זה, לא אז. אז רק יכולתי לעקוץ, בחיוך, מעמידה פנים שאני לא
יודעת כמה אני יכולה להיות פוגעת לפעמים.

הייתי בטוחה שנמשיך להעביר כך את הערב, אבל אמרת לו שאנחנו
הולכות לשירותים, ולפני שהבנתי מה קורה התחמקנו ממנו וברחנו
לחוף. לא הסכמתי להיכנס למים. "אז למה ברחת לאילת בדיוק?"
שאלת, ולפני שהספקתי למחות, גררת אותי, עם הבגדים והכל, ושתינו
רצנו אל תוך הים, מתיזות מים לכל עבר. "את משוגעת," צעקתי
עליך, אבל ביותר משמץ הערצה, ואת צחקת, כל הזמן צחקת.

אחר כך נשכבנו על החול, ראש נוגע בראש, גב כף היד שלי כמעט
נוגע בגב כף היד שלך. פתאום נורא רציתי לשלב את האצבעות שלי
בשלך, להרגיש אפילו יותר קרובה אליך ושתרגישי גם את קרובה יותר
אלי, אבל ידעתי שעדיף שלא. מעולם לא אהבת שיגעו בך (אלא אם כן
מדובר בבנים חתיכים).

הסתכלנו בכוכבים וחשבתי לעצמי (תמיד היתה לי נטייה לנתח דברים
כבר במהלך התרחשותם) שאני אזכור את הלילה הזה לנצח (והנה,
עובדה שצדקתי), אבל אז קמת פתאום וניערת את המכנסיים.
"בואי, צריך למצוא מקום לישון."

כל הדרך מהחוף התלוננתי באוזנייך על "גברת אסור" (זה היה
הכינוי שלי לאמא שלי בשיחותינו הפרטיות) ואת נתת לי להשתפך. לא
קטעת אותי אפילו פעם אחת (למרות שבמבט לאחור אני לא בטוחה עד
כמה זה באמת עניין אותך).

בסוף הגענו לדירה של מישהו שהצגת בפני כיזיז (רק שלי, תמימה
שכמותי, לא היה אז מושג מה זאת אומרת). פרשנו שקי שינה על
הרצפה בסלון ונרדמתי תוך דקה (אף פעם לא היתה לי בעיה להירדם,
בעיקר לא אחרי יום רווי פעילות והתרגשות כמו אותו יום). אני לא
יודעת אם חלמתי או לא, אבל נדמה לי שבאיזשהו שלב התעוררתי
ויכולתי להישבע ששק השינה שלך היה ריק.

למחרת בצהריים הופיע שוטר וביקש ממני להתלוות אליו לתחנה.
מעולם לא שנאתי את אמא שלי כמו באותו הרגע. את באת איתי, למרות
שאני בטוחה שהעדפת להישאר על החוף. השוטר היה מעט מופתע
כשסיפרת לו (את הקטע הזה אף פעם לא הבנתי) שאת חברה שלי מהבית.
הוא דפדף קצת בתיקים, אבל לא מצא שום אזכור לשמך.

כל שאר הקיץ הייתי מרותקת לבית. צפיתי הרבה בטלוויזיה ופנטזתי
איך שביום שבו ימלאו לי 18 אני אעבור למקום הכי רחוק שאפשר.
נדמה לי שנסעת שוב לאילת באותו הקיץ, או שאולי זה היה הקיץ
שאחריו. אני הייתי באילת שוב רק בסוף הצבא. לעומת זאת, עד
היום, בגיל 30, אני גרה במרחק 5 דקות נסיעה מההורים שלי, בעוד
את רחוקה מכאן, רחוקה כל-כך...

הרבה שנים עברו מאז ההרפתקה שלנו באילת. אני לא חושבת שאי פעם
הרגשתי קרובה כל-כך אל מישהו בחיי. בכל זאת, לקח לי המון שנים
להבין שבעצם לא הכרתי אותך בכלל. לא אז, לא בשנים שבאו אחר כך
ואפילו לא עכשיו. אני בכלל לא בטוחה שמישהו אי פעם הכיר אותך.
אני בספק אם הכרת את עצמך.

מכל הדברים אני זוכרת דווקא את הצחוק שלך. למה אני לא בדיוק
יודעת. אולי כי תמיד קצת חששתי שאת בעצם צוחקת עלי, אולי כי
באיזשהו מקום כבר אז הבנתי שאף אחד לא יכול לצחוק כל כך הרבה
באמת.

עם השנים זיכרון דמותך הולך ומתעמעם ואני לא אתפלא אם בסוף כל
מה שיישאר יהיה שני טורים של שיניים לבנות ומין קול פעפוע, שמי
שלא הכיר אותך עלול עוד יהיה לחשוב שהוא בעצם הכנה לבכי.

וכך כנראה כבר אזכור אותך תמיד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה השילוב הכי
טוב?

ג'וינט
ושוקולד?

ג'וינט ובירה?

או ג'וינט
וג'וינט?


עוד סטלן שמגלה
את משמעות החיים
אבל אין לו כסף
לממש אותה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/2/04 19:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חמוטל ילין

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה