היא בכתה.
היא בכתה כשהיא נולדה, היא בכתה כשהיא מתה.
היא בכתה כשלא רצו לשחק איתה בגן, וכשהילדה הכי יפה בכיתה א'
הרביצה לה.
היא בכתה כשגדלה בלי חברים.
היא בכתה כשגדל לה החזה.
היא בכתה כשכולם ראו.
היא בכתה כשכולם נגעו.
היא בכתה כשבנים גדולים ממנה בהרבה חשבו שמותר.
היא בכתה כשאמרה לא.
היא בכתה כשהסכימה.
היא בכתה כשאיבדה את בתוליה, עם מישהו שלא אהבה.
היא בכתה כי כאב לה.
היא בכתה כי כאב לה בנפש.
היא בכתה כשכולם גילו.
היא בכתה שכולם דיברו איתה על זה.
היא בכתה כשהרגישה שהיא חייבת משהו למישהו.
היא בכתה כשפיצתה אותו בעינוגיה.
היא בכתה כשמצאה חבר אמיתי.
היא בכתה כשהתגלה שגם הוא כמו כל השאר.
היא בכתה כשאיבדה אמון בבנים, בבנות.
היא בכתה כשאיבדה אמון בבני אדם.
היא בכתה כשאיבדה את האמונה.
היא בכתה כשאיבדה את התקווה.
היא בכתה כשלקחה את הסכין לידיה והשחילה אותו בין ורידיה.
היא בכתה כשהיא מתה.
היא בכתה לעולמי עולמים.
היא בכתה.

מוקדש באהבה לבוכייה שלי. גם אם נראה לפעמים שלא, אני תמיד
כאן בשבילך, אוהבת המון, ומוכנה לנגב את הדמעות כמה שרק צריך.