סיפור של חורף קר

סגרה את החלונות באופן מוחלט בכדי לא לחוש בקור של החוץ ולא
להקשיב להווי שמאפין את שכונתה כמדי שבת ושבת. עשן נפרד
מהסיגריה שהשאירה על המאפרה העגולה שבתוכה נותרו בדלי סגריות
מהלילה של אתמול.

ריח הקפה מלא את חדרה הקטן. היא יושבת מול חלון חדרה ומשלחת
מבט מסוקרן לעבר האיחוד שנוצר בין העשן שיצא מהסיגריה והעשן
שברח מכוס הקפה. איחוד מוזר שסופו שיתמוגג באוויר וישאיר את
האישה לבדה במערכה. אך היא כדרך הרגלה,  הייתה חייבת לדחוף את
האצבע שלה לעבר האיחוד הפשטני והטבעי ולזרז את ההרס שלו.

כאן הכל כה סגרירי ואפל. היא יושבת לכתוב על רגשות ומחשבות
כמרבית האנשים העזובים הבודדים והחלשים.
בחדר שליד שוכב אותו אחד שאתמול היא עישנה עימו סיגריה שלאחר
מעשה השד יודע אם למען סיפוק או מתוך אהבה. המעשה נעשה. והיא
תמיד אומרת שאין לשפוט אותה טרם נחווה את המצב בו היא שרויה.
ובאותה נשימה היא מציינת שלא לרחמים מתכוונת בדרישתה ובוודאי
לא לדמעות תנין בכדי להפגין סוג של סימפטיה.

היד מתחילה לחוש את מקשי המקלדת. בליבה היא יודעת שהייתה רוצה
לחוש את אותן מכונות הדפסה של הימים ההם. הם תרמו ליצירת
האווירה בספרי המופת. היום היא מרגישה שהם יוצרים אווירה שיש
בה סוג של גאונות שמרחיקה תקלות ומקצרת בשעות העמל.
אבל מה שהיוצר לא מרגיש שכמות הסגריות פוחתת, שעות הריכוז
יורדות, הלידה של הספר הופכת לקצרה ופשוטה, ובאמצע נעלמת
התפתחות הפרח שלך ושל כל אחד ואחד מהדמויות שסובבות את המרכז
שלך.


ובכל זאת יצרות נכתבות, נקנות ונשמרות.
כך זה איפשר ליצר הזרימה הרדום שבה להתעורר ולהצטרף לקודמיה
ה"מפותחים" ולכתוב ללא חשש. שהרי אין יצירה עכשווית שהיא צריכה
לחשוש .  וכולה תקווה שסופה של היצירה יעלה חיוך על דל שפתותיה
ויפר את האיזון שקיים בימי החורף הקרירים הסגריריים והמדכאים.

הזמן רץ לו, בקרוב יתעורר משנתו זה שהיא חלקה עימו את יצועה.
הזמן שמוקדש עבור יצרותיה יצטרך ללא ברירה לעבור לכיוון בן
זוגה. אך יודעת היא כי אם ברצונה לשוב ולפרוח בערוגות החיים
עליה לוותר על האהוב היחיד, הנאמן והאמיתי למען אותו אדם זר
ומנוכר.

פלגי זיעה  מציפים את פניה, אחד מסממני גיל המעבר, או שמא אחד
מסממני הזעם והאימה. כיצד תצנן את פניה העלובות והשמוטות, שהרי
החורף מחכה לה בחוץ ומונע מבעדה לחוש את הקפאון שבסופו של דבר
איננו מהווה איום כה נוראי. היא גוברת על החשש ועל המחשבה
ופותחת את חלון חדרה ונותנת לרוח את הכוח להעיף את תוכן חדרה.
דפים לא יכלו לעוף, כמה חבל כך נמנע מבעדה לזעוק, לקטר ולבכוות
על מר גורלה איך לא חשבה  מבעוד מעוד שאותה רוח טבע תעיף לכל
עבר את דפי יצירתה. אז לא נותר אלא לתת לרוח לסתור בפניה
ולמצוא בכך את הסיבה לעורר את הלן במיטתה.

הדמעות מתחילות לזלוג מעצמן. איך היא תסביר למחוסר השיער שלה
שהיא חשה מליבו את אהבתו לנערה השכנה.  זעם ופרא תקפו את כולה.
היא החלה לכתוב ללא הפסקה וללא מחשבה מחמת הקנאה והשנאה.
הסיגריה נשארה בפיה בכדי לחסום את הדמעות המיותרות שמסמלות את
חולשתה.

כיצד תבטא את עצמה בצורה שתהיה מובנת למוחו של הצייד.

הדקות עוברות הדף מתמלא מעצמו, כיצד תרמוז לו שמזרעו היא רוצה
ליצור משפחה קטנה. שאת ראשו היא רוצה לחוש על פרקי ידה, שאת
הטפות המוסר הנבזות שלו היא מוכנה לשמוע בכל בוקר ובכל שעה,
העיקר שיהיה שלה האדם המסורבל והנורא.

איך תספר לו שלפני מספר ימים צפתה בו לוטף לראשה של השכנה
העסיסית והצעירה ובכך עורר את יציריי הנקמנות שבה. האם גם
הצעירה חושבת עליו זה עתה, האם גם היא רוקחת מילים ומעשיים של
נקמה ואהבה?

היא מביטה בשקיפות שלה המצטיירת על צג מחשבה. יפה כמו העלמה
היא לא תהיה, רכה ונעימה כחסידת החן היא לעולם לא הייתה. תוכל
היא להציע לחלק השני שלה רק שדיים גדולות, נסיון של שנים
בביצועים מיניים ואהבת רחמים.

היא מעדיפה לא לציין את העובדה שגם השכנה תוכל בזה לגבור עליה
ולהשיג את ה"גאון" שלה בכל רגע שרק תחפוץ נפשה הלא יציבה.
היא יודעת שההתמודדות במערכה הזאת ידועה מראש. אבל בכל זאת היא
תדחוף את אצבעה באמצע המערכה אולי תצליח להשאיר את האיש המוזר
לעצמה.

לפתע, בזמן שרצות להן מאות המחשבות העגומות וחסרות כל שחר
בראשה של האישה, ניידת של משטרה עוברת לה בשכונה, ובאמצעות
הסרנות והאורות מבריחה כל מחשבה תמימה בהלמות לב טמאות הנשמעות
עד לכלוב ציפורה.
רוצה היא לצעוק קבל עם ועדה שאת המפלצת המבוגרת היא מוכנה
לאהוב ולכבד עד יום מותה. תאכיל אותו במטעמי הארץ, תשקה אותו
ביינות תשוקה, תאפשר לו לדעת את הצעירה העיקר שבסוף יענוד את
הטבעת על אצבעה ובסוף כל יום ישוב לביתה.

הכל כה סגרירי ואפל, הזמן לא עוצר מלכת והענק לא מתעורר.
היא לחוצה משום שהחליטה בסופו של דבר לשבור את הכללים של כל
הספרים על זוגיות וסלברטאים ולספר לו על אהבתה. עם הסיגריה
והקפה שיחלקו עימה את ההרגשה. ומגבת בלבד  שתעטוף את גופה
ואותה תשליך לריצפה ותכנס חזרה למיטה בכדי לתת את גופה לבעלה.

בעודה פושטת מעליה את בגדיה ועוטפת עצמה במגבת הכי נעימה וקצרה
היא עוזבת בלי רצון וברירה את  חדר התייחדותה ונגשת להעיר את
עלם החן.

כולה מלאה בשאט נפש לזה שחולק עימה את מיטתה, אבל הוא עתידה
ואהבתה. ועליה למחול על כל מה שאי פעם עשה או אמר לטוב ולרע אם
ברצונה להיות לו לאישה.

ליטפה היא את החלק השנוא שבה, מתי היא תדע למחול לעצמה ולהפוך
משתיים דמיוניים ומרוחקים לאישיות אחת ויחידה. ובצעד הבא תוכל
להכניס לחייה אדם פשטני מן השורה. וכל זאת בטרם תוותר על חצי
מעצמה שיביא לאובדן של כולה.