"ראיתי עכשיו את הדבר הכי יפה בעולם" הוא אמר, ולא רצה להוסיף.

ואני בעקשנות טיפוסית המשכתי לנדנד.
הוא נכנע.
"הסתכלתי בפרטים שלך באיסיקיו, וראיתי שם אתר... נכנסתי"
חושבת לעצמי, מהורהרת, הוא עוד על הקו ואני שותקת, בהלם.
מפענחת את המשפט האחרון שיצא ממנו.
והוא בינתיים המום חודר לי לחיים, קורא לי מחשבות, נכנס לעולם
הפרטי שלי, לעולם המחשבות הרעות, לעולם הבכי, הכאב, לעולם
שכולו שלי והוא חלק ממנו
לצערי.
"את הדבר הכי מדהים בעולם" הוא הוסיף.
מובכת, "לא חשבתי שאת כזאת, הייתי בטוח שאת יותר שטחית".
שטחית? אני נפגעת קלות... ומראה לו צד חדש, אחר לחלוטין,
עמוק.
נוגעת בו ופותחת נקודות רגישות - הוא שופך את הלב ואני מקשיבה
לו כמו תמיד.
"את מלאך" אתה אומר, מושכת בכתפיים ומנסה להתחמק, להעלם בתוך
עצמי.
"אני פשוט לא יודע מה להגיד, אני מרגיש כאילו אני לא מכיר אותך
בכלל"
ואתה לא!
ואתה ממשיך להחמיא לי, אני ממשיכה להצטנע, ומרגישה בעננים, כיף
לא רגיל.
"אני מרגיש שאני ממש מתחיל לאהוב אותך... כמו שאהבתי את רעות
ואני מפחד להיפגע" אתה אומר ודמעות עומדות לך בעיניים.
להיפגע? אני בתמימות אינסופית חושבת לעצמי איך אני יכולה לפגוע
בך? מלאך קטן ויפה שלי, איך בכלל אפשר לפגוע במלאך, ועוד במלאך
שלך?
אני לא יכולה.
אני תמימה.
חשבתי שאף אחד לא יכול.
חשבתי שזה לא ייתכן.
בלתי אפשרי.
לצערי העובדות מצביעות אחרת, קראת לי מלאך ושברת אותי
לרסיסים.
התאהבת, בה.
ואני שקועה בנסתר שבך, אוהבת את מה שגלוי.
מתחילה להתאהב.