"זה בכלל לא מצחיק" ועדיין כולם צחקו. השולחן הענק היה מלא
בבלגאן. עיתונים, ניירות, ניירות גלגול ופרורים של גראס
מפוזרים על השולחן. "טוב טוב, בוא נראה סרט" היה הרבה בלגאן
אצל כולם, ראו, אפילו שהכל היה שקט.
"הנה, הנה! תשים את זה"
"איך מזמינים עם השלט הזה?"
מישהו צוחק ומוציא את כל העשן ששאף, "תלחץ על הכפתור הירוק".
אף אחד לא ידע עם מי הוא מדבר.
ישבנו על שתי ספות עור ענקיות, שמונה אנשים, כולל אותי, הבת
היחידה. אני ישבת בחיבור בין שתי הספות.
"תקומי רגע, אני חייב להשתין". החבר שלי. קמתי והתיישבתי.
הבאנג מגיע אליי ומישהו מהצד מדליק לי את הראש.
"את בסדר את" הוא מסטול, כמה אני כבר אמורה להאמין לו?!
"אם... " שתק.
לא ממש עניין אותי מה הוא התכוון להגיד כי בדיוק אחרי שסיימתי
להפיל את הראש הייתי צריכה לפנות מקום לידי.
חיוך.
שניים.
פתאום מצאתי את עצמי שוב קמה ומתיישבת על הרגליים שלו.
"אני אוהב אותך" לחישה באוזן.
היד שכיסתה לי את הבטן כוסתה בעוד יד, בעוד יד שאומרת שגם אני
אוהבת אותך.
הבאנג מסתובב בין כולם ושוב התחיל סבב בדיחות.
אני צוחקת, אבל לא ממש שייכת.
"למה את לא מדברת?"
משיכה בכתפיים.
"ספרי משהו"
"תעזבו אותה" היד שכוסתה ביד אחרת התרוממה למעלה, וכבר לא
כיסתה לי את הבטן.
צחוק. "זה בסדר, פשוט אין לי ממש מה להגיד. בקשות מיוחדות?"
"על מה בנות חושבת, ז"א, איך פועל המח שלהן?"
"בדיוק הבנאדם לשאול" היד חזרה לכסות לי את הבטן.
"אם אני הייתי מבינה, אז אולי לא הייתי עכשיו יושבת פה"
"אבל על מה הן חושבות" מדבר הראש מתחת לכובע מצחייה עם יד
ובתוכה שלט.
"על לרכל, על איך כולם יסתכלו עליהן. תאמין לי, גם אלה שאומרות
שלא... בעצם אלה הכי"
עיניים עליי, של כולם. ונשימה על הראש מהראש שנמצא מאחורי.
"אה... שכחתי"
כולם צוחקים, אני רועדת מהצחוק של הבטן שמאחוריי.
"אה כן, אלה הבנות שהכי חושבת שיסתכלו עליהן".
"הן רק חושבות על איך לשגע בנים, בכל דרך אפשרית"
נהמה גברית, לאישור.
"יכול להיות" המוח לא מתפקד בשביל לחשוב יותר מידי.
כולם חוזרים לצפות בטלוויזיה. בדיוק הקטע המצחיק.
"מה זה? מי עשה את זה?"
צחוק.
הרבה צחוק.
הגוף מתחת לכובע מצחייה מתרומם טיפה ומוצא את השלט מתחת
לרגליים של הגוף שמחובר לראסטות.
"לא שמתי לב..." אחרי משיכה אחת בראסטה, ומכה מהכובע מצחייה.
"עזבו ת'סרט, בוא נזמין אוכל, אני רעב" שאכטה מהבאנג. הופ, נפל
הראש.
הזלת ריר מכולם.
"פיצה?" הראש מאחורי שואל.
"פיצה!... וגלידה!" הבטן עושה קולות.
"טוב, אז כל אחד איזה 5 סלייסים, את 2? 3?"
"גם 5! וגלידה!"
"את בת, את לא יכולה לאכול הרבה", הבאנג נח על השולחן. הראסטות
התרוממו ועיניים הסתכלו אליי.
"הלו הלו, בלי שוב... שובי... שביניז... אוח" הלשון לא
הסתדרה.
"גם אני רוצה" מתעורר מתוך שניה אפרו ענקי.
"שמע אוכל, התעורר"
לקום, לסדר מכנסיים. הרגליים שמאחורי קמות לחדר שממול
לשירותים, החדר של השיער הארוך. השיער הארוך מסתיר גוף מכורבל
בפינה של הספה.
חושך.
חיבוק.
שעה של חיבוק.
אחרי כמה זמן של שימוש בחדר, צלצול בדלת.
הפיצה הגיעה.
והגלידה!
בחיבור של הספות.
חמש דקות ואין כבר פיצה, אבל הגלידה בידי. וביד היפה שלידי
שמחזיקה כפית ומאכילה אותי.
הקופסא בורחת ממני, יד מתחת לשיער הארוך התעוררה ולקחה לי
אותה.
לקום, לשבת על רגליים.

"אני אוהב אותך" הלב שמאחורי לוחש.

ככה התנהלו להם רב ימי השבוע של התקופה הזאת. ככה זה כשחופש.
אם לא הייתי נהנית מהבלוי הזה, בטח הייתי משתעממת ממנו.