"מי את?"
פקחה נעמה את עיניה בקושי כדי לגלות, שהיא לא יכולה לזוז.
"נו, מה שמך?"
היא הביטה סביבה. לרגליי המיטה עליה שכבה עמדה בחורה צעירה
בחלוק של בית חולים והביטה בה.
"סנובית, לא צריך אל תדברי, יש לי דברים מאוד חשובים לעשות".
אמרה בקול צווחני והמשיכה להביט בה. ריח עז של שתן עלה מהחלוק
אשר לבשה נעמה. איפה המדים שלי? חשבה. הראש שלה עדיין כאב.
"סליחה דנה, מה את עושה פה?! אמרתי לך לא להיכנס! צאי מפה
מיד!" צרחה אחות אחת מהמסדרון, הוציאה את הבחורה מהחדר והחלה
לסגור את הדלת.
"רגע..." לחשה נעמה "אל תלכי, בבקשה, תשחררו אותי..."
האחות הביטה בה במבט מבזה וצווחה גם היא "נראה, הרופא יגיע ואז
נחליט". "שנייה, לפחות תחליפו לי בגדים, רג..." הדלת נטרקה עוד
לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט.  
נעמה עצמה את עיניה העייפות ואנחה נפלטה מפיה "נו, אז את לבד
שוב, אה?"
היא פקחה את עיניה שוב בבהלה. החדר הקטן והעירום היה ריק
ונעול. היא ניסתה להתיישב כדי לראות אולי מישהו בכל זאת נמצא
בחדר אך רגליה וידיה הקשורות מנעו ממנה להתרומם. טוב, אולי זה
היה מהמסדרון, חשבה לעצמה.
"לא, אני כאן מולך" אמר אותו קול עבה של גבר בגיל העמידה.
"איפה אתה?"
"מסביבך, בתוכך, מה זה משנה?"
אלוהים ישמור. מה היה בזריקות שנתנו לי?!
"נעמה, אני כאן כדי לעזור לך".
"לעזור לי?! אתה מפחיד אותי לאללה..."
"זה יעזור אם תוכלי לראות אותי?"
"מן הסתם. אתה יודע, שפיות וכאלה..."
ממש מעליה, בין המיטה לתקרה אכולת הטחב, הופיעו להם שתי עיניים
שחורות מלאות קמטים.
"אבא?"
"לא נעמה, אינני אביך".
"אלוהים?!"
"את יכולה לקרוא לי באיזה שם שתרצי, נעמה".
היא הביטה בעיניו השקטות מלאות החמלה. האם זה... יכול להיות?
הפחד אט אט נעלם לו וחום אבהי החל תופס את מקומו. השלווה,
שהקרינו עיניו אלצה אותה לשתוק. היא חשה מן חובה לתת כבוד
לדמות השקופה, שהמשיכה לרחף מעל מיטתה.
"אל תדאגי נעמה, אני אהיה לצדך תמיד".
בחילה החלה לעלות בגרונה. ריח רע, רע מאוד של בשר שרוף אפף את
החדר. "מה קורה?!"
העיניים החלו להעלם.
"חכה, לאן אתה הולך?! אמרת שתישאר לצדי!" צרחה. אני חייבת
להשתחרר מפה, נכנסה נעמה ללחץ. היא ניסתה לשחרר אחת מידיה אך
ללא הצלחה. הריח הפך לעשן סמיך כל כך, כמו ערפיח. היא הרגישה
איך היא מתחילה להיחנק, איך העשן המגעיל שעטף אותה, לוחץ על
ריאותיה, מאיים לנפץ לה את בית החזה. "אחות! אחות!" צרחה
בכוחותיה האחרונים "הצילו!"
הכל החשיך סביבה. היא ידעה כי היא הולכת למות, להיחנק. היא
רצתה כל כך שההורים שלה יהיו פה, שתוכל להיפרד מהם...
נעמה שמעה את הדלת נפתחת אך לא יכלה לראות דבר. פתאום הרגישה
שוב את אותו כאב חד באחוריה.
"חכו, תעזרו לי! אני נחנקת! תעזרו לי! אלוהים, איפה אתה?!"
"תירגעי. עוד מעט תרגישי טוב, ונשחרר אותך".
הקול של האחות התפוגג ואתו גם העשן. נעמה נרדמה.

נעמה פקחה את עיניה, ששרפו נורא, לקול מנעול נפתח. לחדר הקטן
נכנסו מספר אחים לבושים חלוקים לבנים.
"איך את מרגישה?"
"טוב... טוב. כואב לי הראש..."
"בואי, תצאי, תאכלי משהו, תתקלחי וניתן לך משהו גם לכאב ראש".
כל אח שיחרר אחד מגפיה ואחד האחים עזר לה לקום. הגוף שלה היה
קשיח כמו אותו לוח כתיבה של האחות במיון. לאט לאט, התרוממה. כל
החדר הסתחרר סביבה. למזלה אותו אח לא הרפה ממנה ורק בזכותו לא
נפלה. היא גררה את רגליה אל מחוץ לחדר הנורא ההוא.

המסדרון הלבן השתרע לפניה כמו אוטוסטרדה. היא לא יכלה לראות
איפה הוא נגמר. נראה היה כאילו המסדרון נמשך לאין-סוף. האח
שאחז בה הושיב אותה בכיסא ליד תחנת האחיות.
"קחי, זה יעזור לך לכאב ראש". נעמה הרימה את ראשה להביט בו.
גבר בשנות השלושים לחייו בעל חזות ערבית הגיש לה כוסית מפלסטיק
ירוק, מילא אותה מים ובידו השנייה הגיש לה כדור צהוב.
"בואי איתי, אני אתן לך מגבת וסבון. תשטפי את עצמך קצת". היה
משהו מאוד חם בגוון הערבי של קולו.
"מה שמך?" שאלה.
"אחמד" ענה, כאילו בבושה.
אחמד עזר לה לקום והראה לה את הדרך למקלחות. למרות שרגליה
עדיין רעדו, הרגישה נעמה כי היא יציבה פחות או יותר. היא לקחה
את החלוק שאחמד הביא לה וצעדה לעבר המקלחות. זו הייתה הזדמנות
טובה לראות איפה היא נמצאת.
נעמה הלכה לאיטה. מהמסדרון הלבן התפצלו חדרים רבים שברובם הצבע
הלבן התקלף מהקירות. היא חייכה לעצמה - זה לא נורא כל כך,
המקום הזה מאוד דומה לבסיס בו שירתה. הדבר היחיד שהיה כל כך
שונה היה הלבוש. חלוקים לבנים וחלוקי בית חולים במקום מדים
ודרגות אך ההיררכיה דומה. גם הקולות היו שונים. במקום הריצות
בין החדרים, צלצולי הטלפונים והברברת הכללית, היו קולות של
אנחות, נחירות מהחדרים ומלמולים חסרי פשר.
היא הגיעה למקלחות. ריח עז של טחב ושתן עלו מהן אך היא רק רצתה
לשטוף את עצמה, לא היה אכפת לה דבר. אותה בחורה שהייתה בחדר
ההוא ישבה בשירותים עם דלת פתוחה.
"אה, השתחררת סנובית?"
דנה, נזכרה בשמה. בחורה צעירה בגילה לערך אך נראית מטורפת
לגמרי. החלוק המסכן ניסה נואשות לא להתפוצץ על הכרס המפחידה
שלה. השיער נראה כמו סקוץ'-ברייט תלוש והיה קשה להתעלם מהצמות,
שעיטרו את רגליה.  
"כן, כן... שיחררו אותי".
נעמה הפנתה את מבטה ממנה אל המקלחת בתקווה כי תבין את הרמז
ותניח לה לנפשה.
"תגידי, יש לך אולי סכין גילוח? אני מרגישה כמו דוב נמלים
שעיר..."
"לא... אין לי".
אלוהים, תפתור אותי מעונשה של זו...
"אז למה את פה?"
בעוד היא ממשיכה בחקירתה, לא יכלה נעמה שלא לשים לב כי כל
השיחה הזו, כביכול, מתנהלת בעוד היא יושבת על האסלה וקולות
וריחות לא נעימים ממלאים את חדר המקלחת.
"אני רוצה להתקלח, טוב?" אמרה נעמה והתפללה כי היא תסיים את
העסק שלה, שהתארך נורא, עם האסלה.
"טוב, טוב, סיימתי. את משעממת אותי גם ככה".
נעמה נשארה לבד אחרי שדנה יצאה ולא טרחה כמובן להוריד את המים
באסלה.
אלוהים, איזה סרחון... היא הרגישה כאילו היא מתקלחת בתוך האסלה
עצמה אבל התנחמה בכך, שלפחות הסירה מעליה את ההפרשות שלה עצמה.
המקלחת הייתה השיא של חייה באותו רגע. היא עצמה את עיניה ולרגע
אחד קטן הייתה בבית הקטן שלה במושב. היא יכלה אף לשמוע את אימא
שלה מתעסקת עם הסירים במטבח, ריח של עוגה עוטף את כל הבית ואת
רחש עלי העצים הנעים בחוץ עם רוח חורפית טיפוסית.
נעמה יצאה מהמקלחת החמה ורעב חד דקר את בטנה. היא חזרה לתחנת
האחיות וחיפשה את אחמד. בתחנה היו שני אחיות צעירות, שישבו
ודיברו בניהן בעוד האחת עושה ציפורניים ביד ימין. נעמה ניגשה
ושאלה אם אחמד נמצא.
"אחמד הלך הביתה. מה את רוצה?"
"אה... לא אכלתי. אני רעבה".
"מחר בבוקר יגישו ארוחת בוקר. אין אוכל בשעה כזו".
"מה השעה...?"
"השעה עכשיו ילדתי היא אחת בלילה. תלכי לישון כבר מאוחר".
"כואב לי הראש... אפשר לקבל כדור?"
"ג'נט אמרה שקיבלת כבר אחד. קדימה למיטה".
"איפה? בחדר ההוא?"
"כן. מחר בבוקר ידברו אתך והכל יהיה בסדר, אל תדאגי".
נעמה חזרה לחדר ההוא, מפוחדת. היא הציצה מבעד לדלת הכבדה אם
אלוהים עדיין שם. כלום. החדר היה ריק. נעמה נכנסה למיטה אך לא
יכלה להירדם, הבטן הציקה לה. החדר היה חשוך אך על השמיכה שלה
האיר אור חלוש מבחוץ. ירח לבן וגדול הביט בה מהשמיים. היא
הביטה בו חזרה. האם זהו אותו ירח שהאיר את חדרה כל לילה במושב?
היא לא ידעה. דרך הסורגים, עוותה צורתו. האם גם צורתה עוותה,
כשהביט בה בחזרה?
היא נרדמה לקול שירת הצרצרים וסיפור החופש שלהם.