יש לנו ארבע בנות, שלוש בנות ובת, כמו שאומרים. במקרה שלי זה
מאוד לא מדויק, כי השתיים האחרונות הן תאומות.
ארבעה ילדים זה המון, לא תכננו את זה, אין לנו היסטוריה של
תאומים במשפחה. ארבעה ילדים עושים חור בתקציב המשפחתי, צריך
אוטו חדש ויקר כי מוגזם לדחוף שני טוסיקים ושני מנשאים במושב
האחורי של סוזוקי. צריך עגלת תאומות, אפשר לזרוק את העגלה לילד
השלישי הבודד, זאת שמכוסה כבר בקורי עכביש במחסן.
כששואלים אותי ואני עונה ארבע בנות, מתפשט על פני השואל הזכר
מעין חצי חיוך שאותו היה הופך לצחוק רם לו היה פחות מנומס. אבו
אל באנאת כבר לא באופנה, אבל ברור מהמבט הגברי שהוא בטוח שאני
מאוד מסכן כי לא יהיה לי עם מי לשחק כדורגל.
נשים בדרך כלל אומרות שעם בנות זה יותר קל, ושיש איתן פחות
בעיות של מכות ואלימות.
הורים לבנים בלבד ממש מקנאים.
כשהבת הבכורה שלי הביאה גור חתולים דהוי פרווה אפורה שמצאה
מיילל ליד אחד הפחים, זה היה נראה לנו כתוספת מיותרת לתקציב
התשומי המשפחתי. איך שהוא הסמרטוטון הלא מזיק למראה התחבב על
אשתי ואני נשארתי כרגיל באופוזיציה מול שלוש נקבות אסרטיביות
ושתי תינוקות ממין נקבה, שגרגורי ההנאה שלהן, כל פעם שהחתול
הואיל להפנות לעברן את זנבו המתנוסס כדגל אפור דהוי, הבהירו
היטב איזה צד הן תפסו בויכוח.
מתוך הרגל נקבי קראנו לחתול גורה, אבל לאט לאט התברר שהגידול
המיקרוסקופי מתחת לחור התחת תופח משבוע לשבוע ושסופסוף יש לנו
עוד זכר בבית, זו לא גברת זה אדון.
לאור המצב החדש שהתגלה, אי אפשר היה להמשיך עם השם גורה. קראנו
לו ורתר, שם בלי אותיות שורקות שמעצבנות חתולים.
כשורתר הגיע לגיל תשעה חודשים הוא התחיל לעשות את צרכיו בחוץ
ולבקר בבית בעיקר לצורך ארוחות, בשאר הזמן הוא חיפש חתולות
בחצרות השכונה.
הבת הבכורה שלי התמרמרה על היעדר החברה ועל כך שהיא לא יכולה
להשוויץ בחתול המחמד לפני החברות. ההורים של אחת החברות שלה,
בעלי חתול בית רופס בעצמם, החליטו בשבילינו על סירוס. כאשר
ורתר התיז בפעם הראשונה נוזל מסריח בפינת הסלון שלנו, הצטרפה
אשתי לגוזרי הגזירה. הבת השניה גם כן חיוותה את דעתה המלומדת
בת השבע, שנשענת בעיקר על ניסיונה מצפייה בערוץ הופ.
לדעת הרוב הנשי בבית,  הצטרפו גם הסבתא, אגודת ידידי החתול,
צער בעלי חיים, האגודה למען חתולי הרחוב, אגודת הוטרינרים של
אזור השפלה וחוג יבואני המספריים. רק אני כדרג המבצע, כלומר זה
שלוקח את החתול לוטרינר, היססתי, בעיקר שהוברר לי שלא מדובר
בסירוס כימי אלא בגזירת העיגולים ממש.
באותה תקופה התנכר לחתולינו השברירי איזה בריון שכונתי העונה
לשם תומס. אותו תומס, חתול פחים מגודל, חמד את חצרנו ושתי
הבנות הגדולות עמדו במשמרת בחצר כדי להגן על ורתר מפניו.
תומס הנ"ל חתול שצבעי פרוותו שחור לבן היה הקזנובה של חתולות
השכונה וכל חודש בחודשו בצבצו מאחד הכוכים שבחצרות גורים בצבעו
ובדמותו.
שלושה חודשים ניסיתי לדחות את הקץ, להרוויח עוד זמן, לחכות
לאיזה בדל זנב של גור פחים בצבע אפור כדי להיווכח שורתר שלנו
לפחות יודע לעשות את העבודה, אבל דור דור ודורשותיו, היו
חתולות השכונה ממליטות חתולים בצבעי השחמט או הפרה שברפת, ללא
זכר להוד הנימור האפור באף גור.
במקביל , דעת הקהל הנשי נעשתה אסרטיבית מתמיד, ביום חמישי
האחרון נכנעתי סופית.
ורתר מתאושש, הוא  מחפש סיוע נפשי אצל אגודת ידידי החתול
המסורס. אשתי מרוצה, הבנות הגדולות מקוות שהוא יהיה עכשיו יותר
בבית, הקטנות כבר גדלו והן זוחלות אחריו ומושכות לו בזנב, שכבר
לא מסתיר כלום.
אני נשארתי המחליט בדברים החשובים בבית, אבל עכשיו אני שומר על
השתיים שלי.