'צעירה נהרגה הבוקר בתאונת דרכים קטלנית שאירעה בכביש איילון
צפון' מוסר כתב הרדיו באדישות מקצועית.
ביום שאמרת לי שאתה עוזב לא כעסתי עלייך. המילים ננעצו בי כמו
סכינים חדות, אך הכעס כבר מזמן לא היווה חלק ממני.
החיים קצרים מידיי אמרה לי פעם דמות מטושטשת. גם בשביל כעס אין
לי זמן.
ברחנו אל תוך חיבוק אינסופי בכדי למנוע קצת יותר את הבלתי
נמנע.
כשאמרתי לך שאין בזה שום היגיון כבר לא היה לך מה לומר.
מי אמר שהחיים בנויים לפי הגיון?
נעמה מספרת לי על אהבות שאבדו בחייה בחיוך עצוב. 'גם הפצע
העמוק ביותר מתאחה עם הזמן' היא אומרת, 'החיים קצרים מידיי
בשביל להתקע בעבר'.
אני מביטה בפנייה העגולות ובצמתה הארוכה שמגיעה כבר עד הגב
התחתון, ונזכרת ביום שבו אמרה שהחלום שלה, או לפחות אחד מהם,
הוא צמה ארוכה ולבנה כמו של האינדיאניות. כבר שנים שהיא לא
מסתפרת.
אני מחייכת לעצמי ומרגישה עד כמה אני אוהבת אותה, כמו שלא
אהבתי חברה בחיי. כמו אחות היא בשבילי.
אתה נותן לגרגירי חול לחמוק מבין אצבעותייך.
לפעמים גם הגרגיר העדין ביותר יכול להיות הגרגיר המושלם
עבורך.
יום אחד גם בשעון החול שלך יאזלו כל הגרגירים. וגם אם תשבר
הזכוכית לא תוכל להחזיר את כל מה שגזל ממך הזמן.
נעמה התחילה ללמוד צילום. נסענו לצלם בית קברות ישן ביפו
העתיקה לקראת תערוכת סוף הסמסטר שלה.
מאות קברים ישנים יושבים שם, מכוסים טחב ועשבים שוטים. חלק
מהמצבות כה ישנות עד כי מתפוררות הן, והשמות שנחרתו בהן לפני
שנים, נעלמות עם זכרון הנשמות שפעם קברו שם.
עיניי נוחתות על מצבה קטנה, כמעט בלתי מורגשת. על המצבה חרוט
השם מריה. לפי התאריכים אני מגלה שמריה הייתה בערך בגילי
כשקברו אותה פה.
צמרמורת עוברת בגופי.
הייתי רוצה לדעת את הסיפור של כל אחד ואחד מהאנשים שקברו פה,
מתי הם חיו, איך חיו ומדוע מתו?
נעמה מציעה ללכת לאכול גלידה ובית הקברות הישן נשכח מליבי.
נערות יפות ועצובות נופלות מבעד לסדקים של אטימות.
אבל היום אתה נוסע ואפילו לא מביט לאחור.
כשנסעת נסע איתך חלק ממני.
קברו אותה בחלקה החדשה.
מצבת שיש לבנה ועליה חרוט באותיות זהב שם ותאריך.
יום אחד יעבור שם מישהו, אולי אפילו בכדי לצלם את הקברים
הישנים.
עיניו יעצרו על המצבה המתפוררת בחלקה שפעם הייתה חדשה.
הוא יצלם את הקבר ואולי אפילו ישים את התמונה בתערוכת צילום
משלו.
אך הוא ימשיך הלאה וישכח את המצבה הישנה.
הוא לא יידע שמאחורי השם הזה יש כל כך הרבה מעבר.
שם ותאריך, שבשביל מישהו אחר הם רק שם ותאריך.
אל תבכה על העבר כי העבר כבר היה ונגמר. טמון היטב במעמקי
הזכרון, מיטשטש יותר ויותר בכל יום שעובר.
תבכה על מה שעתיד לבוא, על כל מה שעור יאבד לך.
נעמה מחייכת אליי מבעד לתמונות הרבות שמפוזרות בחדר.
מחייכת בכובע טיפשי בטיול השנתי האחרון, מחייכת בשמלה ארוכה
שקנתה בסיני במחיר מצויין, מחייכת כאילו הכל עוד בסדר.
ניסיתי לחייך חזרה, אבל החיוך שלי יצא קצת עצוב.
אינני פוחדת מן הזכרון שיכרסם בי ויותיר פצעים עמוקים מידיי
בכדי לאחות.
אני פוחדת לשכוח...