היא יושבת ככה , תמיד באותו מקום.
תמיד נכונה להציל לי את הנפש.
לא פעם רציתי לקטוף אותה מהמקום שלה ולקחת אותה לסיור בים.
למה בים?
סתם כי יפה שם, לא קשור לרומנטיקה.
אני אוהבת את הים.
אני אוהבת אותה.
היא יפה בעיניי. אני מביטה לעיניה החומות.
הם קוראות אותי ולפעמים מתכווצות ואז יש להן מאין צורה של עין
של דולפין, גם דולפינים אני אוהבת.
קעקוע של דולפין זה ממש אבל ממש יפה, אבל עשיתי של פייה.
למה פייה?
כי אני מביטה בפנייה ורואה אותי ואז שוב אותה, אולי זה פשע
שאני מעיזה לראות אותה.
יש לה חיוך שאני אוהבת, חיוך עם ריח של פרדסים...
אני יושבת איתה אולי חמישים דקות, קצת פחות.
מתפללת בלבי שהזמן יזוז לאט או לא יזוז בכלל.
אבל לזמן יש מנהג דפוק כזה, דווקא שרוצים לעצור אותו הוא נכנס
להילוך מהיר, כאילו בכוונה.
היא מקשיבה לי, אלוהים יודע איך היא אוהבת להקשיב לי.
יש לי הרגשה שאני מדברת די הרבה בניגוד לפעם, איתה.
וכשהיא מדברת זה תחושה חיננית, ואני אוהבת את הקול שלה, קול
טוב כזה, מלטף, מרגיע.
בא לי להכנס לתוכו ולהעלם בו.
אבל היא תמיד יושבת שם באותו המקום ואין לי סיכוי קלוש להזיז
אותה משם למקום אחר ששם נוכל לדבר הרבה יותר מכמעט חמישים
דקות, לדבר על הכל, על כל מה שבא, לא לפסוח על אף נושא בעולם.
אחר כך זה אני והמכונית שוב בדרך הביתה.
והיא נשארת שם באותו המקום.
ואני נזכרת אולי בפעם המי יודע מה שאני בעצם כן הצלחתי להזיז
אותה מהמקום ההוא למקום אחר, אל חדר לבי האוהב .
ושם יש לה הרבה מקום.