לפעמים אני עוצמת את העיניים.
בלילה, בשקט, בשקט שלי.
כורסא פירחונית מתחילה לרחף בחלל החדר.
אני אשמה שהיא שם.
עליה יושבת ילדה, לא, בעצם מוטב להגיד אישה.
יום אחד היא התיישבה שם, והורידה חולצה ואז מכנסיים, ובלי שהיא
שמה לב, היא נשארה לגמרי ערומה.
זה היה קר, קור מקפיא, חודר עצמות.
עד שתחושה מהפנטת של חום הציפה אותה, והיה לה נעים.
כל כך נעים, שהיא רצתה להמשיך להתכרבל בנעים הזה.
מאחר ולא ניתן לתלוש את העור, היא קמה מהכורסא.
זה היה לה כואב כל פעם מחדש, כאילו שהתחת שלה היה דבוק אליה
בדבק מגע.
כל פעם זה עשה לה קצת אדום באיבר עליו נהוג לשבת.

בסוף הלילה מגיע היום, כתום ואז צהוב.
ואז אני מתעוררת, שונאת לקום מוקדם בבוקר.
יש לי פרווילגיה שקוראים לה משמרות, אז זה יוצא טוב.
הכורסא הפירחונית כבר לא מרחפת בחלל החדר.

אישה-פיה מרחפת בחלל הלב, וזה בסדר עכשיו.