New Stage - Go To Main Page


עשר שנים שאני כבר לא מדבר איתם. "איתם" זה ההורים שלי. יכולתי
לאחד את שני המשפטים הקודמים למשפט אחד,שהוא נכון יותר מבחינה
תחבירית, אבל אני לא אמחק, אני אמשיך הלאה, למרות שבתיקון
יכולתי לחסוך יותר עם כל ההסבר הזה שמגלם בתוכו התנצלות. אז
אמרתי - עשר שנים, אתם בטח מניחים שזה סתם בשביל הסיפור אבל זה
אמיתי. כשאני אומר לא מדבר, אתם עשויים להניח שהכוונה היא
שאנחנו בקושי מדברים כשאנחנו נפגשים, אבל המציאות היא שאנחנו
לא מדברים - בכלל, בטח שלא נפגשים, גורנישט. אין קשר, נתק
מוחלט. עוד מעט אני בן 34, ההורים שלי בני... לא יודע, שישים
וחמש, שישים ושש, שבע, בגיל הזה מתחילים למות ממחלות, בכל גיל
מתים מתאונות, פיגועים, יכול להיות שממש ברגעים האלה שאני
מאונן על המקלדת מישהו מהם מת. אה, כן - רק כדי להשלים את
התמונה אני גם לא בקשר עם האחים שלי - נתק מוחלט, כמו עם
ההורים. אבל לא ארחיב עליהם. לא ארחיב על הסיבות, אחר כך
תתלוננו על זה שהייתי צריך להכנס יותר לעומק הסיפור והדמויות.
אבל זה לא סיפור קוס אמק, אלה החיים שלי. אני מצטער על זה שאני
קופץ מנושא לנושא, אני נשפך לתוך המסך, מקווה שתקראו אותי, אני
צריך אתכם איתי עד הסוף, אל תעזבו אותי באמצע, או אפילו כמעט
בסוף. בסוף, אחרי שתגמרו תשארו לחבק וללטף. אני בודד... אז -
ההורים שלי, כן - יכול להיות שהם מתים עכשיו, או מישהו מהם מת,
או ימות מחר - וזהו. לא אוכל לראות מישהו מהם יותר או את
שניהם. הכל יהיה אבוד. יש איזה חולה אס ארס אס שכותב ב Y NET,
מהפרספקטיבה הנדירה שלו באמצעות קרן ליזר שיוצאת לו מהמצח
ומפעילה מקלדת וירטואלית. יש לו המון תובנות שהעיקרית שבהן היא
לא לחכות למחר, כי אולי יהיה מאוחר. יום אחד הם ימותו, ביחד או
בנפרד ואז אלוהים יודע לאיזה סרט אני אכנס, או לאיזו מציאות
אני אצא. הפסיכולוג שלי אמר פעם שאת ההורים אנחנו לא באמת
מצליחים לקבור, גם אחרי שהם מתים הם נסחבים אתנו לקברנו שלנו -
רוחנית כמובן. ואני (?) גיבור גדול, מנסה לקבור אותם בחיים. מה
לעשות? אה, אני יודע - אני אכתוב עוד סיפור ועוד סיפור ועוד
סיפור, עד שאתחתן ואז - אני אביא ילדים דפוקים שבכתה אלף אבא
שלהם יהיה בן ארבעים וחמש ואמא שלהם - לא יודע , תמות מסרטן
ואני? נמאס לי, להחליף להם חיתולים והסבתא שלהם? מהצד שלי?
אחרי כל כך הרבה שנים, מה? ומהצד של אשתי המנוחה? לא יודע גם
איתה לא שמרתי על קשר - אני נרתע ממשפחות באופן כללי, חוץ מזה
שאם הבת שלה מתה בטח גם המטען הגנטי שלה קבר אותה מזמן. הכי
טוב שאשאר בבית על הכסא. לא. אטייל בעולם. אבל איך? צריך כסף
לזה. אני אמציא משהו. איזה פטנט או שניים. משהו סחיר ולא יקר
מידי, שימושי ונחוץ שעונה על צורך קריטי באופן משני - לא
הבנתם? לא עקרוני זה לא העיקר עכשיו. העיקר עכשיו זה איך אני
יוצא מהבוץ הזה? איזה באסה - יהיה בסדר, אה באמת? יהיה בסדר?
טמבל.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/2/04 3:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יאיר לא לפירסום

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה