אומרים שזה מיתוס, אבל לפחות במקרה שלי הוא נכון. יש בחורים
שכשהם רואים בחורה, הם קודם כל שמים לב לחזה או לישבן או
לרגליים ואני, למרות שאני מוצא את כל הדברים האלו יפים
ומעניינים, הדבר הראשון שאני מסתכל עליו הוא העיניים.
וכשאני אומר את זה, אינני מתכוון לצבע העיניים או לצורתן, אלה
למבט שבהן.
אתם מבינים, יש בחורות שיש להן בעיניים מין מבט כזה, חודרני,
חולמני, שרואה מעבר, קצת בוהה לפעמים, מבט עמוק ומרוחק, שמראה
אינטליגנציה מחד ותמימות מאידך, ובתמימות כוונתי לא לתמימות
ילדותית, אלה לסוג התמימות הזה, שהוא בעצם אמונה בדברים שהם כל
כך בלתי סבירים בחיים, כמו אהבה (טוב, אולי זוהי כן תמימות
ילדותית, אחרי הכל).
והמבט הזה לא קיים אצל כמעט אף אחת.
וכשאני חושב על בחורה שאני יוצא איתה או מכיר, בהקשר של מה
הפוטנציאל שלה להיות האחת והיחידה שלי, הבחורה האחרונה שאני
ארצה להכיר בימי חיי, אז בדרך כלל יש עוד משהו במבט שאני מחפש,
למרות שרק עכשיו הבנתי מה זה, הדבר הזה, שגורם לי להתאהב מבלי
בכלל להבין למה... זה מין מבט כזה, שמסגיר את זה שהיא, רואה
אותי ורק אותי כדבר מושלם, ללא כל החסרונות שלי שאני כל כך
יודע שיש בי, שאף פעם לא יעלמו ואפילו שאני יודע שאני לא מושלם
ושגם היא יודעת את זה, עדיין בעיניה, זה לא משנה, כי בשבילה,
אין שום דבר טוב ממני, זה מין מבט כזה, עם חיוך חצי נבוך חצי
מוחמא ולגמרי מאושר,סומק בלחיים, כשהעיינים מושפלות מעט, אבל
בכל זאת מורמות בחזרה, רק כדי לבדוק עם אני מסתכל, ואז,
כשהמבטים שלנו מתלכדים, העיניים שלה בורקות ואני יודע שגם שלי
ושנינו, בלי לומר מילה, יודעים שאנחנו אוהבים זה את זו
ובחזרה.
היא היתה היחידה שהסתכלה עלי ככה, למרות שאני יודע שהיו עוד
בחורות שאהבו אותי ושראו בי את כל עולמן, רק היא הביטה בי כך,
כמו שאני כל כך רוצה שהבחורה שאיתי תביט בי, המבט שלא ניתן
לזייף אותו, הצורה שבה אני מביט בה.
והעיניים שלה, שלא הו מיוחדות בצבען או בצורתן, הו מלוות אותי
בכל מקום, כשהייתי עצוב, רק הייתי צריך לחשוב על עיניה והחיוך
הקטן שלה, שהיה בתוכן והכל היה נהיה יותר טוב.
יום אחד התעוררתי מהשינה באמצע הלילה והבטתי בה (הייתי עושה את
זה הרבה, למרות שהיא הייתה מתעצבנת אם היא היתה יודעת)
והעיניים שלה היו פקוחות, בהתחלה חשבתי שהיא ערה ומביטה בי,
אבל אז ראיתי שהיא לא מגיבה לחיוך שעל פניי ונבהלתי, חשבתי
שקרה לה משהו ואז ראיתי שהיא נושמת, שהיא ישנה, בעיניים
פקוחות.
מה שהטריד אותי היה שבזמן השינה עיניה הפקוחות, היו זגוגיות,
היא לא ראתה אותי למרות שהייתי ממש מולה וזו הייתה הפעם
הראשונה שראיתי מבט בעיניה, שלא הכיל אותי... אבל זו לא היתה
הפעם האחרונה.
בלילות הבאים היא ישנה בעיניים פקוחות ובעיניה אותו מבט חודרני
וקר, לא המבט הבוהה המרוחק, אלה מבט ממוקד באיזה שהיא נקודה
מאחורי, שאיננה אני.
כשהיא התישבה מולי באותו יום בצהריים, והביטה בי, זיהיתי את
המבט, היא באה להודיע לי שזה נגמר ובעיניה אותו מבט שהיה לה
בשנתה בשבוע האחרון.

היום, היא נקודה בעבר וכבר אינני זוכר את דבריה במדויק, או את
מגע גופה, או את מראה פניה, אבל אני זוכר במדויק, את עיניה,
ואת המבט... ואת המבט השני.