"מר תמאה" - הפרצוף שמביט בנו מתוך כל אותן כרזות,
כשהכל צבעוני... יום לפני בחירות...

האולם היה מלא מפה לפה בבני אדם (לפחות כך הגדירו את עצמם).
הבמה קושטה בקישוטים, האורות מסנוורים, ומיקרופונים על עמודים
גבוהים ריחפו בחלל האולם.
אז עלה מר תמאה לנאום. לומר לאנשים את מה שהוא חושב (למרות
שבמציאות הוא לא חשב ככה).
"קודם כל, תודה..." הדהדו הרמקולים באולם,
"לאישתי..."
(והוא הביט במאהבת),
"לילדי..."
(שרוצים וודאי לקבור אותי עכשיו, לעת זיקנה, חשב),
"ולכל האנשים המכובדים..."
(שברובם הוא זלזל, ואת היתר לא הכיר),
"שבאו היום כדי..." הוא קשקש כל מיני שטויות שלא קישרו אף אחד
לשום דבר.
"עמלתי רבות כדי להגיע ליום הזה..."
(כשבעצם הוא אפילו לא נקף אצבע),
"והנה, היום הגיע..."
(לצערנו, גם מחר),
"עלי לומר לכם את האמת..."
(ואז פצח הוא בשקרים),
ודיבורים... ודיבורים... ודיבורים...
"אני די מתרגש..."
(כלומר, אני רוצה לרדת),
"אז קצת קשה לי לדבר..."
(על דברים שלא היו),
"אבל אני מבטיח לכם..."
(ולא קיים... ולא קיים... ולא קיים...),
"אני יודע שבחרתם..."
(כי הכל הרי מכור),
"ועכשיו תקבלו..."
וכך ממשיך לו הסיפור...
הוא מסיים, ואז מוחא הקהל כפיים, מחיאות כף רמות (על נאום שלא
שמעו).
אולי הם שמעו, אבל הם לא הקשיבו, כי למרות שהם היו שם, הם בעצם
לא היו.
עם רדת הלילה, סוגר הסדרן את הכל. מסדר את הכיסאות בערמות...
על ערימות על ערימות, ומרים שולחנות... שולחן על שולחן על
שולחן.
דפים רבים זרוקים מסביב, נאומים של אנשי הכבוד (למרות שחשב
שכבודם הוא קטן).
הוא עיין בהם אחד-אחד. על הדף בו כתוב "נאומו של מר תמאה", זה
כל מה שכתוב, וכל השאר - דף לבן.
הוא ניקה את הרצפה
(לא בגלל הניקיון, אלא בשביל הכסף),
נעל את הדלת
(כדי שיוכל לחזור)
ושב במונית
(עם קבלה לחיסכון),
ובשביל להיות ער מחר - הלך לישון.