אני כבר לא יודעת מי היא.
פעם היינו יושבות ביחד, מדברות, והייתי מסתכלת עליה במן הערצה
כזו. הייתי רואה אותה כדמות לחיקוי. היא הייתה האדם שהכי
הערכתי בעולם, האדם שהכל סבב סביבו, ותמיד בסוף הייתי עושה מה
שהיא הייתה אומרת לי, והייתי מקשיבה לכל מילה שהיא אומרת לי,
ולומדת ממנה. לומדת ממנה כמה שאפשר.
כי היא גדולה. היא בוגרת, יש לה הרבה יותר ניסיון חיים ממני
והיא הרבה יותר בקיאה וחכמה ממני.
תמיד הסתכלתי עליה כעל השיא. ביום שאני אהיה כמוה, זה יהיה...
וואו, תמיד.
תמיד ידעתי שהיא הכי חזקה, הכי חזקה מכולן ומכולם. הכי חזקה,
הכי נכונה, הכי אמיתית.
תמיד אהבתי אותה. תמיד דיברנו, תמיד כאב לי כשפתאום שתקנו
ותמיד היה לי מוזר כשהיא שתקה. תמיד האמנתי לה, לכל מילה, תמיד
סמכתי עליה ותמיד ידעתי שהיא צודקת, כי תמיד ידעתי שהיא עשתה
מספיק טעויות כדי להגיע לידי כך שהיא תהיה צודקת בכל דבר.

אבל היום, זה כבר לא ככה. היום היא השתנתה. היום אנחנו יושבות
ומדברות וכל מה שעובר לי בראש זה "מי זו?" היום אני כבר לא
יכולה להעריץ אותה, כי אין בה מה להעריץ.
היום היא כבר לא חזקה כמו פעם. היום היא כבר לא אמיתית ונכונה
כמו פעם.
היום אני כבר לא יודעת אם עוד יש מה לאהוב בה, כי אני כבר לא
מכירה אותה. לא מכירה את מה שהיא הפכה להיות, לא מכירה את זה.
היום, כשאנחנו יושבות באוטו ומדברות, לא מוזר לי כשהיא שותקת,
כי אני רגילה לזה.
כי היא שתקה, היא כבר לא מדברת, רק מספרת, כל הזמן מספרת, אבל
אף פעם לא מדברת. היום כבר אין על הפנים שלה את החיוך הזה שכבש
אותי כל פעם מחדש. היום זה רק חיוך, חיוך ריקני שלא מביע שום
דבר חוץ מאטימות וחוסר איכפתיות. היום היא אפילו כבר לא
מתביישת בחיוך הזה, כי היום היא כבר התרגלה. היום כבר לא איכפת
לה, לא מפריע לה - לא מעניין אותה בכלל.
היום היא זורקת "אני אוהבת אותך" בלי להניד עפעף ומצפה שאני
אאמין. אני יודעת שזה לא נכון, אני יודעת שהיא משקרת. אני
יודעת שהיא סתם אומרת את זה, רק כדי לגרום לי להפסיק לחשוב
שהתרחקנו, שלא איכפת לה ממני ושהיא שכחה.
אבל היא, של היום, בכלל לא מכירה אותי, אז היא לא יכולה לדעת
והיא לא יכולה לקבוע. והיא באמת לא יכולה לצפות שאני אאמין למה
שהיא אומרת.
לא איכפת לה. ככה היא אומרת, שלא איכפת לה, ואני לא מאמינה לה.
אני לא מאמינה כי אני מכירה אותה, כי אני מכירה אותה כ"כ טוב.
אני מכירה אותה, כי אני מכירה כל חלק ואיבר בגוף שלה, ובמיוחד
את הלב, את זה שנעל את עצמו ולא נותן לעצמו לצאת החוצה, את זה
שהחליט שזהו, נמאס.
ובאמת שכבר נמאס, באמת.
אבל היום היא אטומה, אפאטית, לא מתעניינת ולא שואלת - רק
מספרת, אף פעם לא מדברת, ואומרת. לא איכפת לה והיא עושה שטויות
בידיעה שאין לה שליטה עליהן. עושה שטויות, כמו פעם, רק שהיום
היא לא יודעת מה היא עושה. פשוט עושה, בלי לחשוב, בלי להרגיש.
פשוט עושה כדי לעשות.
בגלל שהיום יש לה דברים חשובים יותר. אבל היום, היום אין לה
דברים בכלל, אין לה כלום. כלום בחיים.
אני לא יודעת אם נשאר לה משהו. אני יודעת שלי נשאר כלום, פשוט
כלום. היום כבר אין לי כלום. איבדתי את הנכס הגדול ביותר בחיים
שלי, איבדתי את הדבר החשוב לי מכל, איבדתי אותה.
היא כאן, למרות שהיא לא, והיא יודעת, היא יודעת הכל. היא רואה
את זה, כי את החוכמה שלה היא לא איבדה, אם כי היום היא כבר לא
משתמשת בה. היום לא איכפת לה לא להשתמש בה, היום היא רק עושה
מה שהיא רוצה וטוב לה. אבל לא, לא טוב לה, כי ככה, לא טוב לה,
היום לא טוב לה - היום רע לה.
מהאדם החשוב ביותר, היא הפכה לאדם הנחות ביותר. מהאדם המעניין
ביותר היא הפכה לאדם המשעמם ביותר. מהאדם החכם ביותר היא הפכה
לאדם הטיפש ביותר והיום אני כבר לא מעריצה אותה כמו פעם, כי
פעם עבר, נגמר, היה. תם ונשלם.
כנראה שגם תורו של הפעם להסתיים הגיע.