"אתה מוכן להפסיק לדבר על זה כבר?" היא התפרצה עלי פתאום. אמרה
ביי חפוז והלכה.
אני מבין שאפילו שעברה כמעט שנה עדיין קשה לה, אבל היא נידבה
פרטים וסיפרה עליו בהרבה הזדמנויות. לא ברור מה עובר עליה
פתאום. חשבתי להגיד לה שזה בסדר שהיא עוד חושבת עליו, ושזה
טבעי, אבל במקום זה פשוט לא הזכרתי אותו יותר.
כמה שבועות אחרי, כשישבנו כהרגלנו בפיצה השכונתית, היא התחילה
לבכות משום מקום, בדיוק שדיברנו על זה שהם החליפו סוף סוף את
הפטריות השחורות למשהו נורמלי. היא חיבקה אותי ואמרה שהיא נורא
מצטערת, ושלא מגיע לי חברה שעוד חיה בעבר ולא מצליחה להתגבר,
ושהיא באמת אוהבת אותי, פשוט עדיין קשה לה העניין ההוא, אפילו
לא מעיזה להזכיר את שמו. אמרה ביי מהר והלכה.
אני אוהב אותה כל-כך. אני לא רוצה לאבד אותה בגלל פרצי געגוע
לחבר הקודם שאלוהים יודע מה קרה לו בהודו אחרי שהם נפרדו והיא
חזרה לארץ. אבל אני לא רוצה חברה שתראה בי תמיד תחליף לאקס.
אז כתבתי לה מכתב בו אני מתאר, באופן קצת פתטי, כמה אני אוהב
אותה וכמה אני מבין מה שעובר עליה, אבל גם שאני חושב שכדאי
שתניח דברים בצד ותתן הזדמנות לאהבה שלנו, ובמיוחד פירטתי לה
את כל הבעיות שהיו לה איתו ושהיא תפסיק לשחזר רגעי קסם איתו
ותיזכר בבעיות הסמים שלו, בבגידה ובהכל.
התכוונתי לשלוח לה את המכתב בדואר, למנוע אי נעימויות , אבל
ככל שהתקרבתי לתיבה הרגשתי שאני הולך לאט יותר ויותר, עד שבסוף
הגעתי אליה הביתה, שמתי את המכתב וברחתי.
ברור שהתחרטתי כל השעתיים עד שהיא התקשרה ואמרה, בקול מלא
רעידות שהיא פשוט מצטערת ושהיא אוהבת אותי אבל הוא חזר לארץ,
והיא לא תסלח לעצמה ולי אם תוותר על ההזדמנות לחזור אליו.
שתקתי. אז הבנתי שהיא בכלל לא הייתה שלי אף פעם.
הדמעות חנקו את גרוני מהר ממה שחשבתי, אז אמרתי חצי ביי
וניתקתי.