ואני רץ כבר שלוש שעות וחושב לאן ללכת, מי ייקח אותי.
וכלב נובח עליי, נובח חזק,הוא רוצה שאני אסתלק מהטריטוריה
שלו.
ברחתי מהבית, ואני רץ, ועדיין לא נגמר לי הכח.
אני רוצה להתרחק אבל הכל כל כך קרוב,
ואמא באה אליי בחלום וגם אבא מצטרף,
והם לא נותנים לי לצאת, והפער מצטמצם, ולאט לאט הם מגיעים,
אבל אני לא נכנע. לא, אני עדיין רץ בין כלבים שנובחים וחתולים
מייללים ונרקומנים שרק מחפשים מה לגלגל.
ולמה בעצם ברחתי,ולמה בעצם אני גם מחפש מה לגלגל.
אמא, אבא, תקחו אותי בחזרה. לא צריך לברוח ממכם, צריך לשמוח
אתכם.
לא, אבא, אל תביא את הסכין, אפשר גם לדבר.
אמא, תגידי לאבא להפסיק, הוא מפחיד אותי.
אני לא נרקומן, באמת שלא, אני רק פוחד. פוחד לא למות. פוחד
שהחיים האלה הם בעצם גלגל, ושהסכין שאבא מכוון עליי, ישר לחזה,
יחזור שוב, ושוב, והכאב יהיה אותו כאב, וזה יהיה מן הרגל
מגונה. |