New Stage - Go To Main Page

ספאנקי רוני
/
אסף-ספי

כשמכירים בנאדם, בכל צורה שהיא, גם לטובה וגם לרעה, כשנהפכים
קשורים אליו והוא נהיה אורח חיים, כשהזמן שמבלים איתו תמיד
נגמר מהר למרות שרציתם שהוא ימשך לנצח - אתם מרגישים משהו, מן
צביטה קטנה בלב, מן פרפרים בבטן, מן אושר עילאי (איך שלא
כותבים).
אבל רק אחרי שהוא רחוק ממכם, חסר לכם, רק אז אתם יודעים שאהבתם
אותו, שהבנאדם היה חשוב לכם, שהייתם עושים הכל בשבילו, עושים
הכל רק כדי שיהיה לידכם שוב.
המנגנון האנושי דיי דפוק. אנחנו רוצים משהו רק כשאנחנו יודעים
שכבר לא נוכל לקבל אותו. הוא תופס בלבינו חלק קטן, לא משהו
רציני. אנחנו בטוחים שאנחנו חזקים ושנצליח לתפקד גם בלי חלק
כ"כ פצפון, אבל אחרי שהחלק נלקח מאיתנו הלב מדמם, כואב לנו
והכאב מפעיל את מנגנון הדמעות.
כעבור זמן מה הדמעות נרדמות, עד הפצע הבא. הפצע אומנם מגליד,
אך כואב תמיד. הלב לא יתפקד כמו פעם בלי אותו חלק קטן וחשוב.
תחשבו מה קורה כאשר כל חלקי הלב נלקחים מכם? למעשה, אתם מתים.
ככה הם החיים, כואבים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/2/04 16:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ספאנקי רוני

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה