יש אנשים שיגידו שהסיפור הזה הוא בדיוני. יש כאלה שיגידו שאני
משוגע לחלוטין, וכל זה לא ייתכן בכלל. אבל לא איכפת לי מכם, או
ממה אתם חושבים. מי שלא רוצה להקשיב לי, שייקח את הרגליים שלו
וילך לקיבינימט, ואולי שם ימצא משהו יותר מעניין.

קוראים לי גלואה ואני בן 25 סטודנט למתימטיקה בן לג'וזפין
וארנון. אתם בטח תוהים על השם המוזר הזה  - גלואה. אז ככה:

אבי הוא פרופסור מאוד ידוע למתמטיקה שלזכותו זקופות מספר
תגליות מתמטיות. אימי היא פרופסור לפיזיקה.
לפני 25 שנה , ביום חורפי קר, שעל החלון ניתזו בזעף טיפות
הגשם, ניגשה ג'וזפין לארנון על מנת שיעזור לה עם מספר משוואות
שלא היו כל כך ברורות לה. פתאום ככה סתם, בין כל המשוואות
והנוסחאות הבלתי פתורות, הם התנפלו אחד על השני כמו זוג ארנבים
מיוחמים, ואחרי 9 חודשים  נולדתי אני. אחרי הלידה הם הבינו שהם
לא יכולים להיות ביחד כי הרי לא הגיוני שמתמטיקאי ופיזיקאית
יגורו ביחד. הפערים בין שני העולמות האקדמאים גדולים מידי,
וחוץ מזה כל פעם שהם היו ביחד הם היו רבים על משוואה זו או
אחרת, ולכן הם נפרדו כידידים ואני נשארתי לגור עם ג'וזפין,
ומידי פעם ארנון היה מגיע לביקור שבדרך כלל הסתיים בזיון או
בצעקות רמות בין שניהם, או גם זיון וגם צעקות רמות.  

נקראתי על שם אווריסט גלואה, מתמטיקאי שנולד במאה ה  - 19, ומת
21 שנה מאוחר יותר. החנון הזה, היה חייב להתעסק עם אישה שהייתה
מאורסת למישהו אחר שבמקרה היה הצלף הטוב ביותר בצרפת. את זה אף
פעם לא הבנתי. למה להתעסק עם אישה נשואה, הרי לא חסרות זונות
צרפתיות, אז שייקח לעצמו אחת, ישלם לה כך וכך פרנקים, ישתולל
לה בין הרגליים כמה שהוא רוצה, ואז בשקט ובנחת יתעסק במתימטיקה
כמה שהוא רוצה. ברגע שהארוס שלה גילה את הרומן ביניהם, הוא
הזמין את גלואה לדו קרב, וכמובן גלואה מת.

כל החיים שלי פחדתי לגמור כמו גלואה. אז השתדלתי כמה שיותר
להימנע ממכות ומריבים לא רצויים רק כדי לא לגמור כמו הדפוק
הזה.

טוב. עכשיו שאם מכירים אותי, אני אגש לסיפור. הכל התחיל בעוד
בוקר משעמם אחד:
אודי  תופס אותי  ואומר לי:
"אחוי, תגיד, בא לך לבוא איתי היום למצפה רמון?"
"למה בדיוק אתה מתכוון?" שאלתי.
"יש ראות מצוינת ונוכל לראות קצת כוכבים. אז מה אתה אומר?"
"אני לא יודע. אין לי כוח", השבתי בחוסר חשק.
"נו בחייך, הסמסטר שלך נגמר ואין לך מה לעשות כל היום חוץ
מלראות סרטים כחולים ולאונן. תן לחבר הקטן שלך במכנסיים מנוחה
ובוא איתי."
את האמת, היה משהו בדברים שלו. מאז שנפרדתי מהכונפה ההיא מיכל,
אני לא מצליח להיגמל מההרגל המגונה הזה.
"טוב נו. שכנעת אותי אני בא."
"אז אני אבוא לאסוף אותך ב-22:00".
ארזתי שק שינה והוא בא לאסוף אותי.
בקיצור, התחלנו לנסוע באוטו ופתאום שמתי לב שהוא בכיוון הלא
נכון.
"תגיד לי יא דפוק, לאיפה אתה נוסע?"
"אהה... כן... יעל גם מצטרפת."
יעל היא החברה הפוסטמה של אודי. לא מי יודע מה יפה, אבל גוף
פצצה. אחת כזו, אין לי בעיה להרביץ בה תורה כל הלילה, אבל לא
הייתי רוצה לראות את הפרצוף המג'וייף שלה על הבוקר.
"יא בן זונה. לא אמרת לי שהיא גם מגיעה!"
"שמע אני מצטער. היא לחצה עלי. אם הייתי נוסע בלעדיה הייתי
צריך לעייף את יד ימין שלי כמוך, ואני לא רוצה ממש להגיע לזה.
"
בלית ברירה הסכמתי.

הגענו למדבר ופרסנו את השקי שינה. אני שמרתי מרחק מהם כי בכל
זאת לא התחשק לי לשמוע את הדיבורים של יעל על בגדים, בילויים
ומי נפרד ממי ולמה.
פשוט ישבתי לי על שפת המצוק במצפה רמון והבטתי אל עבר הכוכבים
שנמשכו עד האינסוף.
פתאום התחלתי לשמוע גניחות מהכיוון שלהם. זה ממש הספיק לי, אז
יצאתי מהשק שינה והתרחקתי מהם עד שרק שמעתי את השקט האלוהי של
המדבר.

פתאום, מעדתי ונפלתי ארצה. הנפילה גרמה לפצע בינוני בברך, מה
שכמובן הוציא ממני שלל קללות עסיסיות. הבחנתי שמה שגרם לנפילה
שלי הייתה אבן מוזרה. האבן הייתה שחורה לגמרי ובדיוק במרכזה
היה עיגול אדום שזהר טיפה. אף פעם לא ראיתי אבן כזו, אז שמתי
אותה בכיס, וישבתי על האדמה.

אחרי שעה, חזרתי למקום שממנו יצאתי וראיתי שהזריחה כבר התחילה.
צפיתי בשקט בזריחה ואז הערתי את אודי והכונפה שלו.
"קום אודי, כבר בוקר."
"מה... מי... בוקר?"
"כן, יא זבל, הזריחה נגמרה."
"למה לא הערת אותי?" שאל אותי בזעף.
"היית עסוק עם הדפוקה הזו, אז לא רציתי להפריע", חייכתי חיוך
רחב אל עבר יעל. אף פעם לא הצטיינתי בלשמור לעצמי את המחשבות
שלי.
יעל קמה מהשק שינה, מלאה בג'יפה של הבוקר, והחלה להרביץ לי.
מכיוון שהיא הייתה קטנה כזו, נתתי לה דחיפה קטנה, והיא נפלה
ארצה. מאותו רגע אודי כעס עלי, יעל כעסה עלי ובקיצור כולם כעסו
על כולם.  

חזרתי הביתה עייף אך לא מרוצה. בשביל להירגע מהיום העמוס,
נכנסתי לפאב השכונתי והזמנתי את הבירה החביבה עלי. הבירה פחות
עניינה אותי והייתי מרוכז לחלוטין במלצרית שקראו לה שירה.
שירה היא  קטנה כזו, שיער שחור ארוך, עיניים כחולות מדהימות,
וגוף מתוק וחמוד. היה לה גם אף שהיה טיפה מוארך, מין אף כזה,
שאם היו מדביקים אותו לדוגמנית הכי יפה בעולם, היא הייתה הופכת
להיות כל כך מכוערת, שאפילו עם מקל לא היו נוגעים בה. אבל
איכשהו אצל שירה זה לא נראה מכוער, אלא יפה מאוד ומושך מאוד.
מכל הכוסיות שהיו מגיעות לפאב, שירה הייתה הכי זוהרת מכולם
והכי יפה.
עכשיו ברור לכם שאני מאוהב בה. ואפילו בצורה קשה. אבל היא לא
ידעה את זה ותמיד הייתה מגישה לי את הבירה עם החיוך המתוק שלה
ואני כמובן החזרתי לה חיוך.

שתיתי את הבירה, חזרתי הביתה והלכתי לישון. נכנסתי עם הבגדים
למיטה, ופתאום הרגשתי את האבן שהייתה לי בכיס. נתתי בה מבט
חטוף, ושמתי אותה על המדף ליד המיטה. אחרי הבירה, והלילה ללא
שינה, נרדמתי צ'יק צ'אק.

"גלואה, גלואה, מתוק שלי קום. אתה תאחר לגן". מרחוק שמעתי את
קולה של ג'וזפין אימי. הייתי בטוח שאני חולם, אז פשוט לא
התייחסתי. ואז היא נכנסה לחדר שלי, ניערה מעלי את השמיכה ופחתה
את החלון שהאיר אור בוקר מסנוור.

"קום. אתה תאחר לגן. אתה לא מבין?"
רציתי להגיד לה שאני בן 25, ילד גדול, אבל אז היא יצאה.
קמתי מהמיטה, ושמתי לב שהחדר שהלכתי לישון בו היה החדר שלי,
אבל החדר לפני 20 שנה. הסתכלתי על עצמי ולא האמנתי. הפכתי
להיות בן 5 שוב. ויותר מזה, הצצתי לתוך המכנסיים, והחבר שלי,
שכל כך אהבתי אותו, הצטמק בצורה נוראית.  לא האמנתי שזה קורה
לי. אני כלוא בגוף של עצמי בגיל 5, ויותר מזה, אני צריך ללכת
לגן. האבן השחורה שהנחתי על המדף הייתה שם. התלבשתי בבגדים של
ילד בן 5, לקחתי את האבן ושמתי אותה בכיס.

הגעתי לסלון שלא השתנה מי יודע מה ב-20  שנה האחרונות, ואכלתי
את ארוחת הבוקר. ואז פתאום ג'וזפין פנתה אלי עם המבטא הצרפתי
שלה:
"גלואה, מון פטיט, קרה משהו?? אתה חולה?" אמרה לי במבטא הצרפתי
שלה.
"לא. למה את שואלת?" עניתי לה. (כמובן בקול של ילד קטן
וחמוד).
"כי זה נורא מוזר. כל בוקר אני נלחמת אתך עד שתתלבש ותאכל,
והיום פתאום את עושה הכל בשקט."
"כן ג'וזפין, את יודעת אנשים מתבגרים."
"מהההההה? ממתי אתה קורא לי ג'וזפין?" ( תמיד קראתי לה מאמי.
התחלתי לקרוא לה בשמה הפרטי רק בגיל 18).
לא עניתי לה, ופשוט עשיתי תנועת לא יודע עם הכתפיים.

היום בגן היה מעניין מאוד, היה לי כיף נורא לשחק בקוביות
ולמשוך בצמות של הבנות. ב-1 בצהריים הגעתי הביתה עייף מהיום
הגדוש. אכלתי את האוכל ונכנסתי לחדר שלי. היה לי נורא משעמם,
אז לקחתי דף והתחלתי לפתור חידה מתמטית שהציקה לי. לא הגעתי
לפתרון, אבל זה עשה אותי עייף מאוד. אז נכנסתי למיטה ונרדמתי.


אחרי שעה אני קם ושומע המולה בבית. אני יוצא לסלון, ואני רואה
את ארנון אבי, הולך הלוך ושוב בסלון, עיניו קבועות ברצפה ,
ומידי פעם היה מחליק את ידו על ראשו וממלמל דברים לא ברורים.
ג'וזפין דיברה בטלפון בצרפתית.
עדיין לא הבנתי מה הרעש פה, ואז זה הכה אותי כמו ברק. על
השולחן ישבו להם הדפים שעליהם ניסיתי לפתור את החידה. תארו
לעצמכם ילד בן 5 כותב במתמטיקה של אוניברסיטה, ושפתאום ההורים
שלו מגלים את זה.

ארנון ראה אותי והחל פונה אלי בעצבנות:
"גלואה, גלואה אתה גאון!", הוא לקח את הדפים מהשולחן ונופף בהם
באוויר בגאווה.
"מאיפה אתה מכיר את תורת המספרים, איך למדת את זה, מי סיפר לך
על משוואות דפרנציאליות מסדר שני? הא תגיד לי. נו תגיד לי. למה
אתה לא עונה?" אמר לי ארנון תוך כדי ניעור הגוף שלי כאילו אני
איזה נחקר בשב"כ.
ואז ג'וזפין הגיעה והתחילה לצרוח ולהטיח בו את האגרופים שלה.
"תעזוב את הילד ארנון! תעזוב אותו! אתה מכאיב לו!" צעקה עליו
בצרפתית מעורבת עם עברית.
"אבל את לא רואה שהוא גאון? הוא אפילו יותר גאון מאווריסט
גלואה! אני יודע מה אני צריך לעשות. אני אהפוך אותך לגאון!
זהו, מהיום אין גן, רק לימודים ולימודים!"

עכשיו לך תסביר להם שאתה לא גאון ולא נעליים, ושבכלל חזרת
אחורה בזמן בגלל סיבה לא ידועה, ושבלי שום קשר יש לך איזה 6
נכשלים באוניברסיטה.
שניהם התקוטטו בשלהם ולא שמו לב אלי שחזרתי לחדר שלי.
נכנסתי למיטה ונרדמתי בתקווה שאני אתעורר וכל הבלגן הזה לא
יהיה פה.


בבוקר התעוררתי, והפעם החדר שלי נראה שונה. על הקירות היו
תלויים פוסטרים של כוכבי רוק. הגעתי לגיל הטיפש עשרה. הסתכלתי
במראה וראיתי פנים מלאים חצ'קונים, בדיוק כאלו שהיו לי בגילאי
ההתבגרות. פתחתי את אחד מהמחברות שלי וגיליתי שאני שוב בכיתה
ח'. ליד המיטה שלי, חייכה אלי האבן המוזרה. כהרגלי, התלבשתי
ושמתי את האבן בכיס.

ג'וזפין כבר יצאה מזמן מהבית, אז אכלתי והלכתי לבית ספר.
השיעור הראשון היה שיעור מתימטיקה עם המורה יוכבד. רק שתדעו,
יוכבד היא כלבה רצינית. היא הייתה פולנייה בגיל 50 בערך, גוצה,
שמנה, והיה לה קול גבוה ומעצבן כזה, והכי גרוע, בכיתה היא
הייתה צורחת על כולם כל הזמן. נכנסתי לשיעור, באיחור כמובן,
ואז יוכבד התחילה.
"גלואה, שוב אתה מאחר?" צרחה עלי בקול הגבוה המעצבן שלה.
ריסנתי את עצמי לא להתנפל עליה וישבתי בשקט.
יוכבד רשמה תרגיל על הלוח, והחלה לקרוא תלמידים את הלוח כדי
שיפתרו אותו. היא תמיד הייתה שמה תרגילים קשים בכוונה כדי שאף
אחד לא יוכל לפתור אותם, וכדי שהיא תוכל לצרוח עוד קצת.
היא קראה לשני תלמידים , שכמובן לא הצליחו לפתור את התרגיל, מה
שאפשר לה לאיים עליהם בהורדת ציון.
אותי זה לא עניין במיוחד, אז פשוט חלמתי על המלצרית שירה.
הקול המעצבן שלה העיר אותי באמצע החלום.
"גלואה, גלואה, בוא ללוח!" בחוסר רצון קמתי ללוח.
בלי שום בעיה פתרתי את התרגיל כי בכל זאת אני יודע קצת
מתימטיקה.
כל הכיתה התפעלה מהמהירות שפתרתי את התרגיל, וניתן היה לראות
על יוכבד שהיא לבנה כמו סיד.
הנחתי את הגיר על הלוח, פניתי ליוכבד ואמרתי:
"עכשיו סתמי!"
"מההההה אמרת?"
"אמרתי לך שתסתמי. מה לא הבנת בדיוק?"
לאט לאט, פניה האדימו.
"תעוף מייד לחדר המנהל! אתה שומע אותי!"
יצאתי מהכיתה והלכתי באיטיות ובקור רוח לחדר המנהל.
פתחתי את חדר המנהל.
"המנהל , יוכבד שלחה אותי לכאן", אמרתי ביובש.
"או... וכי מדוע זאת?" פניו של המנהל הביעו פליאה.
"כי אמרתי לה שתסתום".
"אוו כן... הבנתי בוא תיכנס, בוא תיכנס", אמר לי המנהל ברוגע.

דממה נשתררה בחדר.
ופתאום, הוא הטיח את ידו ברעש על שולחנו.
"איזו חוצפה! איזו אוזלת יד! אין זו צורה לדבר על  מורה מכובדת
מן השורה! מה אתה חושב, שפה זה שוק?"
פניו היו עכשיו אדומים לגמרי.
"הו... הו... אתה תיענש. ותיענש בחומרה!"
כל העת אני ישבתי בשקט ולא הוצאתי מילה.
"למשך חודשיים, אתה תבוא כל יום בשעה שש ושלושים בבוקר ותעזור
לאב הבית ביז'ו! זה מובן?" פניו עדיין היו אדומות ורוק ניתז
ממנו לכל עבר.
חיוך ניצחון נפרש על פניו. הוא נשען לאחור בכיסאו ואמר בשקט:
"וזה ילמד אותך לקח, בחור צעיר!"
ואז אני התחלתי.
"ממש לא נראה לי, המנהל", אמרתי בחוצפה ובנחישות.
"הו... הבנתי. אתה עדיין ממשיך להתחצף? שלושה חודשים אתה תעזור
לביז'ו!"
"אלא אם כן אתה רוצה שאני אספר לכולם", אמרתי לו.
"ומה בדיוק אתה תספר?" אמר לי מופתע לחלוטין.
התקרבתי לאוזנו ולחשתי לו:
"אני יודע עליך הכל, אדוני המנהל. אני יודע על בגדי הנשים שאתה
לובש מתחת, ועל ימי שני וחמישי שאתה מבלה במועדון של הומואים,
לבוש כמו זקנה פולניה."
(בגיל 18, נודע לי על התחביב של המנהל מפי אחד התלמידים שהיה
עד למעשים שלו במועדון של ההומואים).
"קישקוש מוחלט!"
"לא נכון. יש לי צילומים שלך."
"לא אין לך", אמר לי בביטחון.
"טוב. אז אין לי. אז אני אראה לכולם את הצילומים שאין לי".
קמתי מהכיסא ופניתי אל עבר הדלת.
"חכה רגע. בוא נדבר על זה", אמר לי בטון של איש עסקים.
התיישבתי בחזרה על הכיסא.
ואז הוא דיבר בשקט לעברי:
"הרי לא יעלה על הדעת שאיש חינוך ממעלה ראשונה כמוני, יאבד את
עבודתו, ואת כל מה שבנה בעמל כפיו, רק בגלל העניין הפעוט הזה.
תן לי את הצילומים, ואני אוותר על העונש שלך, ולא תצטרך לשמוע
את ביז'ו שר את מיטב שירי גרוזיה."
"בסדר," אמרתי לו, "אבל זה לא מספיק", כעת החיוך נפרש על פני.

"מהההה? מה עוד אתה רוצה?" שוב הטיח בחוזקה את ידו על השולחן
והרעיד את כוס הקפה שהייתה שם.
"אני רוצה שתישאר עם תחתונים ותשיר לי את השיר מלאו אסמינו בר
וייקבינו יין". (מכל שירי ארץ ישראל זה היה השיר האהוב עליו
ביותר. תמיד הוא היה מארגן ערבי שירה בציבור בבית הספר, שכמובן
הנוכחות בהם הייתה חובה.)
"אדוני הצעיר, זה כבר גובל בסחיטה! אני אפנה למשטרה על כזה
דבר!" פניו עכשיו היו רציניות.
"טוב, אז אני אראה להם את התמונות!" אמרתי בתחושת ניצחון.
"מ... טוב. ניצחת. אני ארקוד. אבל אני רוצה את התמונות האלה,
שמעת?"
"בסדר, תקבל אותם מחר". כאילו שאני אהיה פה מחר...
במשרד שלו היה טייפ קטן עם קלטת של השיר. הפעלתי את הקלטת
והשיר החל להתנגן.
הוא נשאר עם תחתוני נשים אדומות וביריות שנראו כאילו היו
שייכות לאיזו זונה זקנה.
"קדימה, אדוני המנהל, ידיים למעלה, תשיר חזק!"
ידיו עלו וירדו  לקצב המנגינה, וכך גם הכרס שלו.
"עכשיו תעצום עיניים ותשיר כאילו אתה מתכוון לזה!"
הוא עצם את העיניים. ידיו עלו וירדו בעוד הוא שר את השיר במלוא
הקול.
בשקט, בשקט, פתחתי את הדלת שלו (הוא כמובן לא ראה)  כי באותו
זמן הייתה ההפסקה. סימנתי בשקט למורות שיבואו מהר. תוך שניות
הגיעו איזה עשרה מורות בערך. המנהל המשיך לרקוד בעוד השיר
המשיך להתנגן.
יצאתי מהחדר לפני שהוא הבחין במה שקרה. הדבר האחרון שאני זוכר
זה הצחוק הרועם של המורות, ואילו הצעקה הרמה של המנהל כאשר קרא
בשמי.
אני יודע שזה דבר לא יפה לעשות, אבל בכל הכנות, אני לא שואל
אתכם כל כך.
חזרתי הביתה, עייף ומאוד מרוצה, והלכתי לישון בידיעה ברורה
שמחר אני כבר  לא יהיה פה.

קמתי שוב בבוקר, הפעם לחדר שלא היה שלי, וכרגיל האבן המסתורית
הייתה ליד המיטה. החלון בחדר היה פתוח לרווחה. על המיטה היו
מונחות תחתונים נשיים וחזייה. תיארתי לעצמי שמצאתי עוד איזה
כונפה שחייה איתי. נכנסתי למקלחת, הורדתי את הבגדים והבטתי
במראה. תיארתי לעצמי שאני בן שלושים או אפילו טיפה פחות.

אחרי המקלחת נכנסתי למטבח והכנתי קפה, בצפייה לכונפה שלי
שתגיע. לפחות היום בערב יהיה לי קצת סקס, דבר שלא היה לי המון
זמן.
לגמתי מהקפה, ואז פתאום הדלת נפתחה ושירה המלצרית נכנסה! באותו
רגע מרוב ההלם השפרצתי את הקפה לכל עבר. שירה? האישה שאני הכי
אוהב חייה איתי?? לא האמנתי.
"תגיד לי, גלואה, מה אתה מופתע לראות אותי?"
"מממ... אההה... את יודעת..." גמגמתי בצורה קשה.
"אז אני מבינה שאתה מחביא מישהו בחדר השינה הא?", כעת היא
הייתה קרובה אלי.
"שכבת עם איזה אחרת? איך אתה מעיז לבגוד בי ועוד בלי להזמין
אותי?"
היה לה הומור משונה, אבל אהבתי אותו.
"מ... כן... אני לא אשכח את זה בפעם הבאה", אמרתי לה במבוכה.
"יופי מתוק", אמרה לי שירה ונתנה לי נשיקה.
הייתי חייב לברר איך זה שהיא חייה איתי, כי היה ברור לי
שמתישהו לוליינות הזמן הזו תיפסק, ואני אחזור לזמן שממנו
יצאתי. הייתי חייב לבדוק איך היא התאהבה  בי.  
"שירה, חמודה, יש לי שאלה אלייך", ניגשתי אליה וחיבקתי אותה
מאחורי הגב.
"מה חמוד, שאל הכל".
"מ... איך התאהבת בי??", שאלתי בתעוזה.
היא הסתובבה אלי מופתעת.
"מה זה השאלה הזו? סיפרתי לך את זה אולי איזה אלף פעם."
"מ... כן... אני רוצה לשמוע את זה שוב. אם לא איכפת לך,
כמובן..."
היא שמה את ידה על פני ואמרה:
"גלואה, אתה היית לידי ברגע שהכי הייתי צריכה אותך בחיים שלי.
את זה אני לא אשכח לעולם. אני אוהבת אותך, מתוק שלי", היא
הצמידה את פיה אל שלי ופצחה בנשיקה צרפתית.
באותו רגע הייתי עוד יותר מתוסכל. רציתי לשאול אותה על איזה
רגע מדובר, אבל אז הדלת נפתחה ואודי ויעל נכנסו.
"היי גלואה, אחוי, מה המצב?", אמר לי אודי בהתלהבות.
"הלוו גבר",החזרתי לו.
ממש לא האמנתי שאודי התחתן עם יעל הכונפה.
"שלום יעלי, מה שלומך?" אמרתי ליעל בחיבה מרובה.
"בסדר גמור, החזירה לי הג'עלולה." נראה לי שהיא עדיין כועסת
עלי על הקטע  שעשיתי לה במדבר. או אולי בעצם לא. אני מניח שהיו
עוד הזדמנויות שהייתי נבזי כלפיה.
"אז מה, גבר? איך זה להיות בן שלושים?", שאל אותי אודי.
"מההההה?" אמרתי מופתע לחלוטין.
"מה, אתה לא יודע שיש לך יום הולדת היום?"
"מ... כן... אתה צודק!", אמרתי בנחרצות.
"תגיד לי גלואה, ברח לך השכל היום בבוקר?" שאלה אותי שירה.
"מ... את יודעת איך זה שמזדקנים..." איכשהו הצלחתי להתחמק מזה.


בהמשך הגיעו עוד אורחים, חלק שהכרתי וחלק שלא, וזה היה מביך
לדבר עם כאלו שמכירים אותי כמה שנים, ולי אין מושג מי הם בכלל.

בערב אחרי שכולם הלכו שירה נתנה לי כל מיני מתנות  שהיא קנתה
לי, ובשיאו של הערב עשיתי אהבה (פעם ראשונה מבחינתי לפחות) עם
האישה שאני הכי אוהב. לא רציתי להירדם, כי ידעתי שאני לא אקום
לידה מחר בבוקר.

וכך באמת היה. התעוררתי לאותו היום שחזרתי ממצפה רמון. האבן
כהרגלה הייתה מונחת ליד המיטה. קמתי בחוסר חשק מהמיטה, והדבר
היחיד שיכולתי לעשות כדי לראות את שירה היה כמובן ללכת לפאב
בערב.

נכנסתי כרגיל, הזמנתי את הבירה שלי, וכרגיל שירה חייכה אלי
בחזרה. עכשיו אני צריך למצוא את הרגע הזה שגרם לה לבלות את
חייה איתי, ואת האמת, לא היה לי מושג איך אני עושה את זה.
בחוסר חשק שתיתי את הבירה אבל אז קרה משהו מוזר. פתאום איזה
גבר שמן וגדול החל להיטפל לשירה. הוא ניסה לנשק אותה, אבל היא
לא נתנה לו. ניתן היה לראות בבירור שהוא היה שיכור. שירה ניסתה
להתנגד לו, אבל היא הייתה יותר מידי חלשה. אחרי איזה דקה שהוא
התעסק איתה, פתאום הוא נתן לה סטירה והיא עפה אחורה.
פתאום הבנתי! זה הרגע ששירה דיברה עליו! אני אמור להציל אותה
מהג'מוס הזה! הרגשתי שאני לא מסוגל לזוז. הייתי חייב להתמודד
עם הפחד שלי. הפחד הראשוני ביותר שלי - לצאת לדו קרב, ולגמור
כמו גלואה הצרפתי. כל כך פחדתי. מאותו רגע, הכל קרה כל כך מהר.
איכשהו התגברתי על הפחד שלי, הרמתי את הכיסא שישבתי עליו,
וזרקתי אותו בחוזקה על הג'מוס.
הכיסא פגע בו והפיל אותו ארצה. למשך איזה חצי דקה הוא נשאר
לשכב על הרצפה, דומם ולא זז.
פתאום הוא קם על הרגליים, הביט בי בעניים רושפות, פלט שאגה
אדירה מפיו והחל מתקדם בריצה מטורפת אלי, תוך כדי שהוא מוציא
מפיו שאגות אדירות.
השיתוק אחז בי ולא הייתי מסוגל לזוז. גופו פגע בי בחוזקה ועפתי
אולי איזה 3 מטר אחורה. הייתי פשוט המום. הסתכלתי אל עבר החזה
שלי וראיתי שסכין נעוצה בו.
שקט השתרר בפאב. שירה עמדה מעלי אחוזת בהלה. הרמתי את ראשי
שוב, הרגשתי שכל העולם מסתחרר סביבי, ואז איבדתי את ההכרה.

התעוררתי בבית חולים, וכל מיני צינורות היו מחוברים אלי.
הרופאים הסבירו לי שהיה לי ממש מזל כי הסכין פספסה את הלב ב-2
מילימטר. בכל זאת נשארתי בחיים ולא מתתי. היה לי ממש מזל.
אחרי יומיים שירה באה לבקר. כמובן שלא הייתי מופתע. היא באה
להודות לי.
היא נעמדה ליד המיטה שלי ואמרה:
"אתה יודע שאתה אדיוט! מה זה היה אמור להביע בדיוק? מה אתה
חושב שניסית לעשות שם?"
"ניסיתי לעזור לך", עניתי לה, מופתע לגמרי מהשאלה.
"לעזור לי?" שאלה בהפתעה.
"כן, האיש ההוא תקף אותך!" השבתי בכעס.
"תגיד לי, מה גורם לך לחשוב שאתה יכול להילחם מול הענק הזה.
הוא לא בגודל שלך! יכולת להרוג את עצמך שם. ניסית לשחק אותה
גיבור? מאצ'ו? אז רק שתדע לך, אני שונאת גברים שמנסים לשחק
אותה גיבורים".
כל זה לא הסתדר לי עם מה שהיא אמרה לי באותו היום. הג'מוס הזה
כמעט גמר אותה עם סטירות, ואני בא ומנסה להציל אותה, ובתמורה
זה מה שהיא אומרת לי.
שאר השיחה הייתה נימוסית לחלוטין, ואחרי 5 דקות היא הלכה
ובירכה אותי בהחלמה מהירה, הפעם בלי החיוך שלה.

קמתי מהמיטה מבולבל לחלוטין. ניסיתי לחשוב על כל מה שקרה לי
בימים האחרונים. החל מהטיול במצפה רמון, ועד דילוגי הזמן
המוזרים שקראו לי. הבנתי שהאבן הזו, אשמה בכל. אם לא הייתי
יודע על כך ששירה תהיה איתי, אז אולי הייתי נלחם איתו בכל הכוח
ובכל זאת מביס אותו, ואז שירה באמת הייתה מודה לי, למרות כל
הזיבולי שכל שלה על גברים מצ'ואיסטים. הלכתי לעבר החלון (לא
לפני שליטפתי את התחת של האחות החמודה שהייתה שם. בכל זאת,
חולה או לא חולה, אני עדיין גלואה לא?)
פתחתי אותו, והעפתי את האבן לקיבינימט. רק צרות האבן הביאה לי,
אז מוטב שהיא תביא צרות למישהו אחר.

אחרי שיצאתי מבית חולים, המשכתי להגיע לפאב, שירה הייתה שם,
אבל לא היה ביננו שום קשר. יום אחד הגעתי לשם והיא לא הייתה.
שאלתי את המלצרית שהייתה שם, איפה שירה ונודע לי שאבא שלה
נפטר, ושהיא יושבת עליו שבעה.
הרגשתי שאני חייב להביע את תנחומי לשירה. הגעתי אליה והיא
הופתעה לחלוטין לראות אותי אצלה בבית, והיא אמרה לי שלא הייתי
חייב לבוא.

במשך אותה תקופה, הייתי מגיע אליה והיינו יושבים ומדברים סתם.
היא לקחה את מות אביה בצורה דיי קשה ואני ניסיתי ככל שיכלתי
להיות איתה כמה שיותר כדי לנסות ולהקל על הכאב שלה. היה לי
ברור כבר אז שהיא כבר לא תהיה שלי, גם בגלל אותו אירוע וגם
בגלל שהיא אמרה לי שיש לה חבר,  אז הייתי יותר רגוע בשיחות
בנינו, כי פשוט לא ציפיתי לכלום.

יום אחד (בערך אחרי חודש שאבא שלה נפטר) היא מתקשרת אלי:
"היי גלואה. תשמע, אני צריכה לדבר איתך". איך שהיא אמרה לי את
זה ידעתי שדבר טוב לא הולך לצאת מזה. היא בטח תספר לי שהיה
נחמד מאוד לדבר איתי, אבל היא לא חושבת שזה יעבוד ביננו.

בחוסר רצון הגעתי אליה. נכנסתי אליה וישבתי על המיטה שלה והיא
ישבה לידי.
היא שמה את ידה על פני ואמרה:
"גלואה, אתה היית לידי ברגע שהכי הייתי צריכה אותך בחיים שלי.
את זה  אני לא  אשכח  לעולם. אני אוהבת אותך, מתוק שלי", היא
הצמידה את פיה אל שלי ופצחה בנשיקה צרפתית...


אופירשקד, דצמבר 2001.
ofir.shaked@gmail.com