קראו לו דורון קלופפר אבל בפי כולם הוא נקרא "הישן". זאת על
שום מה? כל אימת שהוא היה נוסע באוטובוס, מייד אחרי 10 דקות
נסיעה, עיניו היו נעצמות אט אט, והוא היה שוקע בשינה עמוקה.
דורון הוא בן 25, איש לא חכם במיוחד, לא בולט במיוחד, סתם איש.
לא היתי טורח לספר לכם עליו, אלמלא אותו מקרה בו הוא היה
מעורב, למרות שהוא לא ידע דבר ולו חצי דבר מהעניין שבו היה
מעורב.

ובכן, סיפורנו מתחיל ביום בו התקבל דורון לעבודה בחברת פרסום
בת"א. כפי שציינתי בתחילה, דורון היה סתם איש, ללא כישורים
מיוחדים ולכן עבודתו הייתה בהתאם. הוא היה פקיד. סתם פקיד.

דורון גר בכפר סבא ולכן הוא היה עולה מידי יום ביומו  בשעה
7:05 על האוטובוס בקו 567 אל עיר החטאים. דורון תמיד היה עולה
בתחנה הראשונה של האוטובוס, ולכן תמיד היה לו מקום ישיבה. הוא
היה מתיישב על הכיסא, וכהרגלו בקודש הוא היה נרדם מייד אחרי 10
דקות. אתם בודאי שואלים את עצמכם: "נו, אז מה חדש? גם אנו מדי
פעם חוטאים בתנומה קלה באוטובוס". ובכן, אתם צודקים, אולם כאשר
דורון היה נכנס לשינה עמוקה, ראשו היה נודד אנה ואנה. במקרה
הטוב, ראשו היה נופל על החלון, הוא היה מקבל חבטה קלה בראשו,
מתעורר, מביט שמאלה וימינה לשניה לא מבין היכן הוא נמצא, וחוזר
לישון. אולם במקרה הגרוע ראשו היה נשמט על הנוסע שלידו, מה
שגרר מצב לא נעים. כל מי שישב ליד דורון כשהוא היה שקוע
בתנומה, מבין זאת. רוב הנוסעים היו מגיבים בארשת מבט זעופה,
וחלק מהם היו נוגעים בראשו של מנת שיזיז את ראשו מכתפם. אתם
בודאי עדיין שואלים מדוע אני מספר לכם את זה? ובכן לפני שאני
אספר לכם על התקרית של דורון, אני אספר לכם על הנפשות הפועלות
בסיפורנו.

ובכן ישנו איש הקרוי בפי כל נוסעי הקו "סוכן המוסד". גילו היה
בערך 40, מבנה גופו קטן וצנום, גבו היה מכופף מעט, כאילו מנסה
לסחוב את עולמנו על גבו. ובכן מדוע הוא נקרא "סוכן המוסד"? זאת
משום שאף אחד לא ידע במה הוא עבד, אפילו "המדובבת" ,שעליה
ארחיב בהמשך, לא הצליחה לגלות את משלח ידו של "סוכן המוסד".
ובכן, ידידינו הסוכן היה עולה של קו האוטובוס של דורון, בחורף
היה עוטף את עצמו במעיל צבאי, מתחת לזרועו היה תמיד עיתון
הבוקר של אותו יום, הוא היה מצטנף בכיסאו, ומתחיל לקרוא את
העיתון. אולם מה שעשה אותו כזה מיוחד, היה כפיס עץ שהיה מגולגל
בין אצבעותיו במין להטוט קסמים שכזה, הלוך ושוב בין האצבע
המורה ולבין הזרת. כזה מוזר היה. נוסעי הקו אינם זוכרים את
הסוכן בלי כפיס העץ באצבעותיו, ורבים תהו לא פעם  מה היה קורה
אם כפיס זה היה נאבד.
מה שעוד הוסיף למסתורין סביבו, היה העובדה שהוא היה תמיד יורד
בבני-ברק לעבודתו. איזה עבודה יש בדיוק בבני ברק?

הדמות הבאה בסיפורנו נקראה בפי כולם "אשת המלבורו", היא הייתה
קטנה שחומה וצנומה, פניה היו דהויות ומהוהות, כאילו עברה  7  
תקופות חיים של עצב ומרירות. היא נקראה כך על שום חיבתה הלא
מוסתרת לסיגריות מתוצרת מלבורו. גם כשלא הייתה מעשנת, היה נעוץ
בפיה סיגרית דמה, ומרוב ההרגל, שתי אצבעותיה שבהם הכניסה
והוציאה את "מקל הבריאות" מפיה, היו תמיד ישרות גם כשלא
עישנה.



ל"אשת המלבורו", הייתה חברה לעבודה, שקראו לה ז'קלין, אישה
קטנה ומטופחת, פניה היו מכוסות איפור בצורה נאה ולא מוגזמת,
לבושה היה בהתאם לאישה בגילה, לכאורה אישה רגילה, אולם היא
נשאה בחובה סוד קטן, שרק ידידינו דורון הצליח לגלות בעיצומה של
הפרשה.

הדמות האחרונה שאציין נקראה בפי כולם "המדובבת". היא הייתה
אישה בגיל חמישים לערך, שער בלונדיני מתולתל ופנים של מכשפה
זקנה. כל פעם שהיא התיישבה  ליד מישהו, לא משנה הגיל, הדת, או
המין, היא הייתה פוצחת איתו בשיחה, מה שהתחיל בצורה תמימה כמו
"נו.. מה אתה אומר על מזג האויר היום?" והמשיך לשאלות כמו "מה
עושה אבא?" "מה עושה אימא?" "יש לך חברה?" "אה לא? איזה יופי
גם לבת שלי אין חבר", ככה לכל גבר שישב לידה, הייתה מתחקרת
אותו, דולה ממנו את כל הפרטים העסיסיים עד גמר הנסיעה, ומנסה
למצוא לבתה שידוך הולם.  

המקרה שלנו התחיל ביום ראשון בבוקר באמצע החורף. שעה 7:05, כל
הדמויות המדוברות עולות על האוטובוס, כולל דורון שלנו. יום
ראשון הוא יום עמוס,  המון נוסעים, המון חיילים, בקיצור בלגן.
באותו יום "איש המוסד" איחר לאוטובוס, שלא כהרגלו. כשהוא הגיע
האוטובוס החל כבר בנסיעה, אולם אז הוא אותת בידו לנהג, וזה
הואיל ופתח לו את הדלת. הוא נכנס לאוטובוס, עדיין לא מבין איך
הוא איחר, מברך בניד ראש קלוש את "אשת המלבורו" ומתיישב. מרוב
פיזור דעת באותו בוקר, הוא לא שם לב ליד מי הוא התיישב. הוא
התיישב ליד ידידינו דורון. הסוכן מכיר היטב את דורון ואת
נמנומיו הטורדניים, אולם אז היה מאוחר כבר. כל האוטובוס היה
מלא, והוא לא רצה לעמוד. הוא השלים עם גורלו המר, פתח את עיתון
הבוקר, והעביר בעצבנות הכה אופיינית לו את כפיס העץ בין
אצבעותיו.

אחרי עשר דקות, דורון החל להרגיש מנומנם, עיניו נהפכו לכבדות,
והוא נרדם. "סוכן המוסד" הבחין זאת ופילל שראשו של דורון לא
יפגע בו. בפעם הראשונה והשניה, ראשו של דורון נפל על החלון
בעוד הסוכן, פלט אנחת רווחה קלושה. הוא התעורר, מלמל סינגל לא
ברור של פרסומת עליו עובדים במשרד שלו, והמשיך לישון. אולם
הפעם השלישית , התחילה את כל האירוע. ראשו החל לנטות שמאלה,
עוד שמאלה ואז נחת בחבטה עמומה על כתפו של "סוכן המוסד". כידוע
לכם גבו של הסוכן חלש, ובמיוחד כתפו, וכשזה פגע בו, כפיס העץ
שגולגל בלוליינות קוסמית בידו השמאלית של הסוכן, נשמט ארצה
והתגלגל לאורך האוטובוס. "סוכן המוסד" לא  האמין. כפיס העץ
שלו, הכפיס האהוב שלו אותו הוא נושא מאז גיל שבע, לראשונה ניתק
מגופו. מרוב זעם, הוא הפליק  בחזקה לראשו של דורון. דורון
התעורר, הביט ימינה, הבין שהוא עדיין לא צריך לרדת והמשיך
לישון. הסוכן קם מכיסאו, ובהליכה שפופה הוא עבר לאורך כל
האוטובוס וחיפש בקדחתנות את כפיס העץ, תוך כדי מלמול דברים לא
ברורים. אלו שישבו ליד הסוכן ראו  את האירוע, ובמהרה דיווחו
לשאר. נוסעי האוטובוס החלו בלחישות:
"זו פגיעה בכבודו", אמרה אישה שמנה במבטא פולני.
"הוא מעולם לא עזב אותו", אמרה "אשת המלבורו".
כולם היו דרוכים עד שהסוכן מצא את פיסת העץ המרופטת, ואז יכלו
נוסעי האוטובוס לנשום לרווחה.
"איש המוסד" רתח, וזעם החל לעלות בקרבו. הוא הבין שמצב זה לא
יכול להימשך. חייבים לעצור את "הישן", לפני שיסב נזק לאחרים.

הסוכן החליט, בצעד חסר תקדים, לכנס את המועצה העליונה של קו
567 ולדון בנושא. חברי המועצה היו "הגרעין הקשה" של קו
האוטובוס. אלו שהתמידו במשך שנים על גבי שנים לנסוע כל יום
לעבודה עם קו האוטובוס, ולא העזו אפילו פעם אחת, לבגוד בנסיעה
עם מכונית.
יו"ר המועצה היה, כמובן, "סוכן המוסד" ושאר החברים היו: "אשת
המלבורו", "המדובבת", וז'קלין.
הם התכנסו בחשכת ליל בתחנה הראשונה של קו האוטובוס. "סוכן
המוסד" הגיע כהרגלו עם מעיל הדובון שלו, ז'קלין באה עם מיטב
אופנת 1970 שמזמן נשכחה, "אשת המלבורו" הגיעה עם סיגרית מלבורו
בפיה, ופקט סיגריות שזה אך קנתה, ו"המדובבת" לבסוף הצטרפה.

"חברים יקרים", אמר איש המוסד, תוך כדי שהוא מביט ימינה ושמאלה
בחיפוש אחר מרגל דמיוני.
"אתם יודעים למה התכנסנו כאן".
שאר חברי הפורום, הנהנו בהסכמה.
"לא נוכל לסבול חוסר כבוד שכזה מצדו של  'הישן'".
"אנחנו חייבים לעצור אותו ויהי מה!" אמר הסוכן בקול תוך כדי
כיפוף לא רצוני של גבו.
"אולם תחילה, אנו צריכים להכיר את אויבנו! יש לדעת עליו הכל,
לפני שנחליט על דרך הפעולה", אמר הסוכן תוך כדי הפגנת נחישות
של איש ביטחון.
הוא פנה אל "המדובבת" ואמר: "המשימה שלך היא להשתמש בכל
יכולתך, על מנת לגלות פרטים על 'הישן'. אני רוצה לדעת עליו
הכל, על מנת שההתקפה עליו תהיה קשה וכואבת", פניו של הסוכן
האדימו.
"אין בעיה", אמרה "המדובבת" אני אטפל בו.

למחרת בבוקר, "המדובבת" התיישבה ליד דורון. שאר חברי המועצה,
התיישבו בכיסאות קרובים, על מנת לראות במו עיניהם את המדובבת
בפעולה.
האוטובוס החל לנסוע, ואחרי דקה בערך, היא התחילה את מלאכתה.
"יום גשום היום, נכון?"
"כן", פלט דורון בעמימות.
"לאיפה אתה נוסע?"
"לתל אביב", אמר דורון.
"במה אתה עוסק? אם מותר לי לשאול, כמובן".
לדורון לא היה כוח לענות לה. הסרט הכחול שראה אמש בלילה עדיין
העסיק את דמיונו הפורה, וכל מה שרצה היה להמשיך לחשוב על אווה
הבלונדינית ועל ביצועיה האקרובטים.
"אני עובד בחברת פירסום", אמר בחוסר עניין.
עיניה של "המדובבת" ניצתו. הוא יכול להיות שידוך מושלם לבתה,
על אף ישנוניותו, חשבה לעצמה.
"באמת? איזה יופי", אמרה בהתלהבות.
"בן כמה אתה?" שאלה בלהט.
"אני בן 25".
זה פשוט מושלם חשבה "המדובבת".
"ומה עושים אבא ואימא?" שאלה בחיטוט.
"אבא שוטר, ואימא אחות", אמר בעייפות.
כבר היה ניתן להבחין בעפעפיים הכבדים של דורון.
"ויש לך חברה?" שאלה תוך כדי  שההתלהבות גואה בה.
"לא", אמר דורון.
"איזה צירוף מקרים, גם לבת שלי אין חבר. אתה רוצה להכיר אותה?
כדאי לך היא בלונדינית והיא מאוד יפה".
לדורון יש חולשה לבלונדיניות, כפי שאתם יודעים, ובבת אחת עיניו
נפתחו, והוא החל להראות סימני התעניינות.
"איך קוראים לה?" שאל דורון.
"רויטל. רויטל באום", אמרה בניצחון "המדובבת".
"רויטל באום? אני מכיר אותה, היא אומנם בלונדינית אבל לא כזו
יפה. אבל, היא יודעת להזדיין משו משו, כל החברים שלי עשו עליה
סיבוב וממש נהנו."
נשמתה של "המדובבת" נעתקה. איך הוא מדבר על הבת שלי כך. הבת
שלי בחורה הגונה, צנועה ובתולה. היא בהחלט לא מזרון! אמרה
לעצמה בזעם.
(תאמינו לי, קוראים יקרים, הבת שלה שרמוטה. אני יודע כי גם אני
נסעתי עליה).
"אתה יודע שאתה חצוף!", אמרה בלהט לדורון.
אולם אז היה מאוחר מדי, ודורון נרדם והחל לחלום על אווה
הבלונדינית.

כעת דורון פגע בכבודם של שני חברי המועצה. "המדובבת" דרשה
פעילות מיידית אולם איש המוסד החליט כי עדיין לא הזמן.
"דע את האויב!", אמר כאשר אצבעו מופנה כלפי מעלה, ובתוספת גבו
הכפוף הוא נראה כמו האות למד.
"ז'קלין, את הבאה בתור. את תדובבי אותו ותדלי ממנו כל פיסת
מידע אפשרית!"
"מה... מה... אני?", אמרה ז'קלין בחליפת שנות השבעים שלה.
"כן, את", אמר סוכן המוסד בנחרצות.
"אבל... אבל...", גמגמה ז'קלין.
"בלי אבל...", יש משימה לבצע.
"טוב. בסדר", אמרה ז'קלין ברוגז.
"אני אראה לחצוף הזה. אני אתן לו מנה", אמרה בליבה ז'קלין.

שוב, כרגיל, דורון עלה לאוטובוס, ולידו התיישבה ז'קלין.
ז'קלין לא הייתה מסוגלת לדובב את הקשקשן הגדול ביותר עלי
אדמות. ובפרט לא את "הישן". שלא כהרגלה של "המדובבת" , היא
פשוט נאלמה דום ולא אמרה מילה. "איש המוסד" החל להראות סימני
עצבנות, מה שנראה היטב בכפיס העץ שלו, שגולגל כעת במהירות
גדולה יותר מבעבר.
אחרי עשר דקות, דורון נרדם וראשו נפל על כתפה של ז'קלין. באותו
בוקר, היא הייתה עצבנית, גם בגלל איש המוסד וגם בגלל בעלה שהחל
בוגד בה עם איזו צעירונת.
איך שראשו נפל על כתפיה, היא דקרה אותו עם אצבעה מספר פעמים
בצלעות עד שהתעורר.
"תתעורר. תתעורר..." אמרה בעצבנות.
"מה... מי...", התעורר דורון, לא מבין את המתרחש סביבו.
"אתה יודע שאתה חצוף!" צעקה עליו ז'קלין.
הנוסעים האחרים החלו להביט לכיוונם, בעוד איש המוסד טומן את
ראשו בידיו וממלמל  "כישלון... כישלון..."
"למה אתה נרדם עלי?", הרימה עוד את קולה ז'קלין.
"מי הרשה לך? הא... תעני לי. נו... למה אתה לא עונה?"
דורון הביט על פניה שכעת נהיו אדומות וכעוסות. הוא לא הבין מה
הרעש.
הוא מיקד את עיניו על אפה של ז'קלין ואמר:
"יש לך אף יפה", אמר ברוך.
"מה... מה אמרת?", ז'קלין הייתה מופתעת.
"אמרתי שיש לך אף יפה."
אם יש דבר שז'קלין אוהבת זה שמחמיאים לה על צורתה החיצונית.
"אממ... תודה... תודה רבה", אמרה במבוכה.
"אני רואה שהמנתח הפלסטי שלך עשה עבודה טובה".
ואז השתרר שקט. ז'קלין השתתקה. אף אחד לא ידע שהיא עשתה ניתוח
פלסטי באף לפני עשר שנים. הרופא שעשה לה את זה מת מהתקף לב
חודש אחרי, ורק בעלה ידע על כך. היא בוודאי לא רצתה שמישהו
בעולם הזה ידע את סודה, והנה בא לו צעיר קטן ומחוצף ומגלה
לכולם את סודה.
מי שישב מאחורי דורון ומלפניו, העביר את הידיעה על אפה המשופץ
של ז'קלין ליושב מאחוריו וכך הלאה. לחשושים החלו באוטובוס.
"לא יכול להיות", אמר יוזף הפנסיונר.
"נו... אמרתי לך. אתה רואה", אמרה אישה כחושה לבעלה השמן.
"איש המוסד" היה בהלם. עם כל החושים המוסדיים שלו, הוא לא ניחש
אפילו. גם שאר חברי המועצה הוכו בתדהמה.
האף של ז'לין משופץ? איך ייתכן, תהו בליבם.

בעוד המהומה הקטנה מתרחשת, נראה כאילו ז'קלין בלעה את לשונה.
עד סוף הנסיעה היא לא אמרה מילה, ולא הבינה איך סודה השמור
ביותר התגלה על ידי צעיר ישנוני.

כעת שלושת חברי המועצה נפגעו מדורון. הם היו אחוזי טירוף לפגוע
בו, ולהשמיד אותו עד אפר. "איש המוסד" החליט לשלוח את "אשת
המלבורו", בניסיון אחרון לגלות מיהו דורון. הוא היה בטוח  שהוא
סוכן מוסד שנשתל באוטובוס על ידי יד עלומה.

ובכן, כפי שאתם משערים, גם "אשת המלבורו ניסתה את כוחה. היא
עלתה לאוטובוס, התיישבה ליד דורון, והוציאה את סיגריית הדמה
בטעם מנטה מתיקה, והחלה למצוץ אותו בתאווה.
הפעם, היה זה דורון שפתח את השיחה.
"את יודעת שעישון זה לא בריא?"
"מה... מה אמרת?"
"עישון זה מסוכן, אני יודע כי אימא שלי אחות והיא הסבירה לי את
הכל".
היא הביטה בו בהלם, בפנים הדהויות שלה.
מכאן, ועד סוף הנסיעה, דורון החל להרצות לה על נזקי העישון.
הוא תיאר לה בפרטי פרטים את הנזק שזה גורם, ואפילו סיפר שיום
אחד הוא ביקר במחלקת ריאות בבית חולים, וראה את כל נזקי
העישון. הוא לא פסח על כל התיאורים המבחילים שנגרמים למעשנים
עקב הסיגריות.
בסוף הנסיעה, "אשת המלבורו" הייתה המומה מכל הנושא, ורק בגלל
התיאורים המבחילים, היא לא נגעה בסיגריות כל היום, מה שהפך
אותה לטיפוס עצבני, כי גופה היה רגיל למנת הסיגריות היומית שלו
ולא קיבל אותה. בסוף יום העבודה, הבוס שלה קרא לה לשיחה, ומרוב
עצבים "אשת המלבורו" שפכה עליו את כל מרירותה, ועצבנותה
שהצטברו אצלה. בגלל המנה הזו שהבוס שלה חטף היא פוטרה באותו
יום.

ובכן, כל חברי המועצה יצאו בשן ועין מדורון. "איש המוסד" החליט
להגיב בחריפות. הם הלכו לבית דפוס, ופרסמו נייר המתאר  את
דורון ואת מנהגו לישון על אחרים, תיארו איך דורון פגע בכבודם
במזיד, וקראו לכל הנוסעים לא לשבת לידו.
"המדובבת" ישבה בכיסא הראשון באוטובוס וחילקה לכולם את הנייר.
מאותו יום אף אחד לא ישב ליד דורון. דורון, כמובן, לא ידע דבר
מכל זה. הוא היה שקוע בעולם שלו, ולא שם לב למתרחש בחוץ.


יום אחד, כאשר האוטובוס הגיע לתחנת האיסוף האחרונה שלו, הדלת
נפתחה, ואישה צעירה עלתה לאוטובוס. איך שהיא עלתה, "המדובבת"
חילקה לה את נייר השטנה. היא הביטה בנייר, הלכה לאורך האוטובוס
והתיישבה ליד דורון.
"איש המוסד" הוכה בהלם. למה היא יושבת לידו?
אפילו הנהג, שלא מתעניין בפוליטיקה של הקו שלו, הרים גבה.
כל נוסעי האוטובוס היו המומים. לשניה אחת כולם הפסיקו לנשום.

אבל דבר אחד הם לא ידעו. הבחורה שעלתה לאוטובוס, שמה היה יפית
חן, אבל בפי כל נוסעי הקו 572 היא נקראה, "היושנת". אתם בטח
משערים מדוע.

וכך מדי יום ביומו, דורון ויפית היו יושבים אחד ליד השני,
עיניהם נעצמות אחרי עשר דקות, ראשו של דורון מוטל על כתיפה של
יפית, וראשה של יפית היה מוטל על ראשו דורון, וכך הם היו
מעבירים את הנסיעה מכפר סבא לתל -אביב בשינה מתוקה ועריבה עד
עצם היום הזה.


אופיר שקד, נובמבר 2000
ofir.shaked@gmail.com