ישנו אדם שרגלו מדממת מציפורן שחותכת בבשרו, ראיתי אותו בתוך
בניין חצי מטופח, בעיר לא ממש שפויה, שהצחנה שנמצאת באוויר שבה
מוסיפה לנימה הקודרת ששוררת ברחובות.
באחד מאותם רחובות התקבצו להם השרצים - שרידי החיים ובתוכם
הוא, זזים בכיסאות גלגלים, גופם עור ועצמות ועיניהם כבויות
מייחלים לסוף שיגאל אותם מיסורי התופת הפיזיים והמצפוניים.
ראיתי בו עור מקומט רוטט ביד זקנה ותחושת הבחילה אחזה בי,
ראיתי סימפוניה של צבעים משתוללת במוחו ורעש גדול עלה מבית
החרושת הסמוך לשם ורגל בתו בת ה - 18, מיכל, מתבוססת בתוך חומר
כימי ירוק, אני חושק במיכל עד מאוד.
והוא בינתיים על מזרון קרוע בעליית הגג מעשן סמים יחד עם אדם
רזה למראה, רגלו מדממת, ידיו מתלכלכות משאריות של מאכל דביק.
בלילה לקחתי את מיכל לגבעה בה השקפנו על אנשים מלמעלה וראינו
פלאשים סגולים-כתומים בעיניהם וטרוף חייתי אוחז בהם, מעוות את
גופם, לידי התפתלות חסרת שליטה.
שמעתי על כימיקלים שמסוגלים לגרום לכך, 90% מהם נמצאים עכשיו
בגופם, מחוללים בו שמות והם רוקדים מטורפים לצלילי השטן
האלקטרוניים ואני חושק במיכל עוד יותר ממקודם ומגשש לעבר
בתוליה בלילה המואר ע"י אורות המסיבה, אני מפשיט את מיכל לאט,
תחילה שמלתה, אחר חזייתה ולבסוף תחתוניה.
ומיכל מתמסרת לכל סנטימטר בגופי באדיקות, כאילו היה שטח הפקר
שיש לכבוש אותו מחדש.
ואני נרגש למול חום גופה הלוהט של מיכל ומתמסר גם אני ומיכל
נותנת, היא נותנת הכל, הכל... וטוב לי עכשיו ורק עכשיו שטוב לי
באמת, אני מבין שרק הוא ואני יודעים שמחר יקיץ הקץ, על
חלומותיכם ועל האשליה הזאת שנקראת חיים,
כי רק שמתים מבינים, רק שמתים מעריכים...
וכל מה שנשאר אחרי הכל זה רק שאריות של מאכל דביק.