יש לי חברה, שמנמנה באזור הירכיים,עם קעקוע "מלאך גבריאל" על
הלב, שאני לא משתגע אחריה בכלל. על הקיר בסלון שלנו היא תלתה,
בהגדלה של מטר עשרים על שבעים, את הדיפלומה שלה, דיפלומה
בספרות.
"קוראים לי רבקה, אבל אתה יכול לקרוא לי בקי", אמרה לי בפעם
הראשונה שנפגשנו, בסלון של "מוריס אמן השיער,".
"יתאים לך לאישיות קצוץ עם גוונים סטייל קנדי", הוסיפה בביטחון
של מי שיודעת דבר או שניים בפסיכולוגיה התפתחותית.
אני יש לי שיער חלק , פאות לחיים ארוכות וזקנקן דליל, שמכסה
ברובו על פצעי העבר. אבל לומר את האמת, זה קנה אותי, גוונים
סטייל קנדי יכולים לנסוך ביטחון באישיות התזזיתית שלי, חשבתי.

זאת הייתה אהבת בוסר, כשאני בקצוץ מגוון,ואישיות מעורפלת,
והיא, היא עם ערמה של תלתלים שמנוניים בצבע שחור סיני, כי זה
מתאים לה לעיניים.
מוריס פיטר אותה, בכתה. אחד הלקוחות שסבל מפיצול אישיות, לא
אהב פסים סטייל שיוצרי, ולא, זה לא התאים לו לאישיות, לאחת מהם
לפחות.
"אני במקומך הייתי הולך ללמוד ספרות, ופותח מספרה ממול מוריס,
תולה שלט גדול וכותב בו 'בקי - אומנית שיער נדירה פלוס מחזקת
אישיות' או משהו כזה", ניסיתי להרגיע. כמובן ששיקרתי, אני
במקומה, לא הייתי הולך ללמוד ספרות ולא נעליים, מה זו השטות
הזו בכלל? ספרות עלק.
"באמת? אתה חושב שאני יכולה לעשות את זה?", נרגעה בבת אחת.
"בטח בקי, בטח שאת יכולה". אמרתי, לא מאמין שזה קורה.

עכשיו יש לנו מספרה בסלון, אנשים בצבעים שונים ואישיות מגוונות
מסתובבים לי במטבח, נכנסים לי לשירותים, מבקשים ממני לעשות להם
קפה לא חזק עם שניים סוכר, ושואלים אותי אם אפשר להסתפר בהקפה.
לא נראה לי.

אצלי השיער שוב ארוך וחלק, פיאות הלחיים כבר מזמן חברו לזקני
שכבר איננו דליל כלל, פצעי העבר מדממים שוב מתחת לכל השאר. לי
אין אישיות בכלל.